אני שרוף על כדורסל מאז שהייתי ילד קטן, מכבי תל אביב בחמישי ופלייאוף NBA באמצע הלילה עוד כשהמספר בגיל היה חד ספרתי.
וגם לי כמו ישראלים רבים עלו דמעות של גאווה ושמחה כשנבחרת העתודה זכו במדליה הנחשקת וחגגו עם אלפי האוהדים.
גאווה.
אבל דבר אחד משך את תשומת ליבי והטריד את מחשבתי עוד בשלבים המוקדמים של הטורניר במהלך השבוע. שמתי לב לכמות חובשי הכיפה הצעירים והנמרצים שהיו בקהל-עודדו ודחפו את הנבחרת ברגעים הקשים וחגגו עם הנבחרת בסוף כל משחק. שמתי לב גם שהם היו רק שם-ביציע.
כאשר נער בישראל חולם להתמקצע ולהגיע לרמות גבוהות בספורט שלו, הוא יודע שהדרך לא קלה ושצריך להשקיע ולהקריב המון כדי להצליח, וגם אז זה קשה מאוד לעשות מזה קריירה. אז כאשר נער דתי חולם להצליח, זה כמעט בלתי אפשרי.
בשביל דתי שומר מצוות וספורטאי מתחיל בעולם הספורט, המסלול עם אינספור קשיים אקסטרא, גם אחרי שהנער הדתי השקיע וקם מוקדם אפילו יותר כדי להתפלל לפני שהוא רץ לאימון, גם אחרי שהוא מצא פתרונות יצירתיים לקיום מצוות היום, גם אחרי שהוא משתדל לשלב לימוד תורה ביום העמוס שנע בין אימון לבגרות לעוד אימון ומקנח בשיעורים פרטיים, גם אחרי עוד המון קונפליקטים והשתדלות לשלב בין החלום לאמונה הדתית-אפילו אחרי שהצליח! נוחתת עליו ההתמודדות הקשה מכולם - השבת.
זה או החלום, או שמירת השבת. זה או להטביע במשחק, או לגלול את ספר התורה. זה או לנסוע לטורניר קליעה וסיף, או ללכת לבית הכנסת לתפילה וקידוש.
זה לא נושא חדש בכלל, כבר שנים רבות שכל מספר חודשים אנחנו קוראים בעלוני השבת או בעיתונים על הקושי של דתיים להתקדם בספורט המקצועי בישראל, על עוד נערה שפספסה טורניר חשוב בגלל השבת, על עוד נער שהחלום התנפץ לו בפנים כי אמונתו הדתית לא עניינה את מארגני התחרות.
יודעים מה? לא חסרים סיפורים ודוגמאות, אפשר גם לעבור לבעיות של אוהדי הקבוצות להגיע למשחקים של הקבוצה שלהם או אפילו לצפות בהם מהבית, בגלל השבת.
כן, אנו עדים לשינוי, על אף האיטיות שלו, בשיח התקשורתי והציבורי, אבל זה בהחלט לא מספיק. בשביל שינוי אמיתי וקבוע צריך שמישהו עם כוח ייקח אחריות, אבל לא רק בנושא הזה, בזמן שהפוליטיקאים שלנו מתכתשים על תיק בכיר ומקום ראשון, לנו, הדור הבא של הציונות הדתית-פשוט נמאס.
לא אכפת לנו מי יהיה מקום ראשון או מי השר הבכיר, לא אכפת לנו אם הרשימה תהיה בריצ'רץ' ולא אכפת לנו אם הם דתיים לייט או בצבע חרדל - אנחנו רק רוצים שתעשו את התפקיד בשבילו נבחרתם-ותעסקו בנושאים שנוגעים לנו בחיי היומיום.
אנחנו רוצים שתצילו את השירות הלאומי שקורס, אנחנו רוצים שתעזרו לנו בתקצוב של הנוער הדתי,
אנחנו רוצים שתילחמו על הספורטאים הצעירים של הציונות הדתית ועוד ועוד נושאים, שכמו שאמר פעם מישהו - נוגעים לחיים עצמם.
יותר מהכל-אנחנו רוצים שתפסיקו לזלזל בדור שלנו! אנחנו רוצים שתסתכלו לנו בעיניים ותאמרו-אנחנו כאן בשבילכם, ומחויבים אליכם-לא רק כסיסמת בחירות, אלה על אמת. יודעים מה? אנחנו לא רק רוצים-אנחנו גם מצפים.
ולכו תדעו-אולי עוד עשור נראה כיפות גם על המגרש ולא רק ביציע.
בנתיים נמשיך לעודד-אל אל ישראל!
הכותב בן 18, יו"ר מטה נוער הבית היהודי, והדובר לשעבר.