לכל מי שתוהה על מה אנחנו, האחיות, שובתות, אני רוצה לספר:
בתרשים כאן אפשר לראות בקלות שמספר האחיות בישראל (באדום) הוא כמחצית מהממוצע במדינות הOECD (בצהוב).
אנחנו די בתחתית הרשימה, כן? כל אחת מאיתנו עובדת כמו 2 אחיות במקומות אחרים בעולם. אני יודעת כמה רע זה נראה, כשבני משפחה של מטופלים מציעים לי כוס מים במשמרת, שואלים למה אני לא יושבת, נדים בראשם ואומרים לי: "אני לא הייתי מסוגל לעבוד ככה!"
העומס הזה הוא מנת חלקנו ואנחנו עובדות באהבה ומתחושת שליחות, אבל כעת השביתה היא על תוספת משימות שמרחיקות אותנו ממיטת החולה, מרחיקות אותנו מטיפול בטיחותי ונאות, מרחיקות אותנו משיחה אנושית על מצב הרוח, הפחדים והתקוות שבהתמודדות הרפואית. אקרדיטציה היא תהליך שבו במקום להסביר למטופל על התרופות שלו אנחנו מתבקשות למלא טפסי בקרה, במקום לשוחח על משמעות המצב אנחנו נדרשות לעמוד בתו-תקן אמריקאי שעדיין לא ברור אם בכלל מתאים לארצנו היפה. ועל זה השביתה: על החזרת הזמן היקר והקריטי של אחות-מטופל.
ולסיום, אצלנו במחלקה כל שביתה היא בדיחה... אנחנו עובדות מלכתחילה בתקן הכי מצומצם האפשרי. השביתה אצלנו לא תורגש, אנחנו עובדות כך כבר שנים.
