שושבין החיבור בשמאל - החשש מנתניהו

החיבור לברק, הנושא חשדות ציבוריים ומקושר לאילי הון, קשה לעיכול עבור אנשי מרצ, אך המטרה של הורדת נתניהו מלכדת. ד"ר טלשיר בראיון.

שמעון כהן - ערוץ 7 , כ"ב בתמוז תשע"ט

 מתוכנן ושקול. אהוד ברק
מתוכנן ושקול. אהוד ברק
צילום: תומר נאוברג, פלאש 90

רק אתמול נראה היה שאהוד ברק מתחנן בפני ראשי מפלגות השמאל שיצרפו אותו אליהן והנה הוא שושבין האיחוד שאולי יהפוך את השמאל האידאולוגי לכוח משמעותי הרבה מעבר למה שהכרנו במערכות הבחירות הקודמות.

בראיון ליומן ערוץ 7 מתייחסת ד"ר גייל טלשיר, מומחית לפוליטיקה הישראלית ולשמאל הישראלי מהאוניברסיטה העברית, לתמורות במחנה השמאל, אך מדבריה עולה כי לא ברק הוא שושבין האיחוד בשמאל אלא דווקא שנאת נתניהו והשאיפה להורידו מהשלטון.

לטעמה ההתנגדות במרצ לחבירה לברק התקפלה לנוכח מה שבעיני השמאל מהווה משימה לאומית ולנוכח המהלכים בהם נקט ברק עצמו בעקבות הביקורת שספג מאנשי מרצ.

ד"ר טלשיר סבורה שהמהלך בו נקט אהוד ברק הוא מתוחכם יותר מכפי שהתקשורת מדווחת שכן הוא זה שהיה מאחורי הבחירה של ניצן הורביץ לראשות מרצ, ואכן האג'נדה הקוראת לחיבור אתו, שאותה הוביל הורביץ, ניצחה את זו של זנדברג שרצתה לייצר גוש יהודי ערבי. "ברק ראה את התהליכים וסגר עם הורביץ", אומרת טלשיר ומעירה כי ברק "רצה לסגור דיל גם עם שפיר, אבל היא לא נבחרה ליו"ר העבודה".

על הצעדים שביצע ברק בעקבות הביקורת במרצ, אומרת טלשיר כי במרצ מסוגלים לשבת עם ברק על אף אחריותו למהומות אוקטובר 2000 ועל אף היותו אדריכל ה"אין פרטנר" בעקבות ההתנצלות שבה נקט לאחר דבריו של ח"כ עיסאווי פרג' שהיה החריף שבמתנגדים להצטרפות לברק. "המתנגד הנחרץ היה עיסאווי פרג' שאמר שעד שלא תהיה התנצלות הדלת סגורה וברק עלה לשידור וענה לעיסאווי. הוא לקח אחריות והתנצל, מה שמאוד נדיר ומיד עיסאווי עלה לשידור ואמר שהדלת נפתחה. ברק יודע לעבוד טקטית ואם המתנגד הגדול אמר 'רוצה אני' הדלת נפתחה".

הסוגיה השניה שקשה לעיכול עבור השמאל היא היותו של ברק איל הון המקורב ומחובר לאילי הון והיכולת של אדם כזה להשתלב במחנה הסוציאליסטי אינה פשוטה. לטעמה של ד"ר טלשיר על כל זאת יכול היה השמאל להבליג לנוכח המטרה הגדולה שהוא רואה בפניו, קרי הפלת שלטון נתניהו, מהלך שבעיני השמאל הוא הכרחי להצלת הדמוקרטיה הישראלית. זה מה שהביא לאיחוד הזה. אפשר להגיד שנתניהו הוא השושבין של האיחוד בשמאל".

"החשש שנתניהו עושה שינויים משטרתיים ללא היגיון ציבורי לטובתו האישית, למען חסינות והמשך שלטונו. רואים זאת גם בלחץ שנתניהו מפעיל על בן גביר ולא על בנט ושקד. מכך מגיעה התחושה של מניפולציה פוליטית למען שרידות פוליטית. לכן ממשל נתניהו הוא שהביא לאיחוד הקטן בשמאל".

האיחוד הגדול שלא קרה עדיין הוא האיחוד עם מפלגת העבודה של עמיר פרץ, ועל כך שאלנו אם אין מדובר בשאיפה חסרת סיכוי לנוכח רצונו של פרץ להביא למחנה השמאל ארבעה מנדטים מתנדנדים מהליכוד או מכחלון. ד"ר טלשיר סבורה ש"המעבר של אורלי לוי שעברה מהחיק החם של הימין והפריפריה ואומרת שהיא רוצה מפלגה חברתית דמוקרטית ויכולה להעביר בוחרים אל חיק המרכז שמאל, זו דרמה גדולה בפוליטיקה הישראלית".

"יש שלושה ציבורים שעמיר פרץ בונה עליהם, הציבור שלא רצה את ברק, הציבור החברתי והציבור הנשי שאורלי לוי מדברת אליהם", אומרת טלשיר ומעריכה כי "לא תהיה לעמיר פרץ בעיה עם אחוז החסימה. הוא יקבל 6-7. השאלה אם יביא גנרלים ואנשי שב"כ וייצב את המפלגה כביטחונית לצד חברתית".

באשר להחלטתו של ברק להסתפק במקום העשירי ברשימה אומרת טלשיר: "ברק רוצה להיות שר ולא פרלמנטר שירוץ בוועדות הכנסת. הוא לא רוצה להיות ח"כ מהשורה. זה מאפשר לו לפרוש עם חברי סיעתו לאחר הבחירות כי מדובר בבלוק טכני".

על ההתמודדות של מרצ עם הטענות המוטחות כלפי ברק בסויית יחסו לנשים והקשרים הכלכליים עם ג'רמי אפשטיין, אומרת טלשיר כי "למרצ קל להיות טהרנים אבל עשו שיקול אסטרטגי, ונשים ישקלו אם להצביע לברק ולכן יהיו שיצביעו לעבודה. בימים שלא העניין של הפלת שלטון נתניהו הוא המרכזי ברק היה מוקע", היא מערכיה ומעירה כי אינה סבורה כי "הסיפור של הצלת הדמוקרטיה הישראלית דרמטי כמו שמייצגים אותו", כלשונה. "כחוקרת אני לא אוהבת שהשמאל מתייג את עצמו כדמוקרטי כי אז הוא אומר שהימין לא דמוקרטי והוצאתו של הימין מהדמוקרטיה היא צעד לא דמוקרטי".