עובד סיעודי באחד מבתי האבות באזור ירושלים מספר על תחושה קשה לנוכח מצוקת כוח האדם והמחיר אותו משלמים על המצוקה הזו הקשישים השוהים במוסדות.
העובד, ששמו המלא שמור במערכת הערוץ, הכיר בתקופה האחרונה מספר בתי אבות ולמיטב שיפוטו מדובר במצוקה החורזת מקומות רבים ברחבי הארץ. "אין מספיק עובדים שמטפלים בקשישים", הוא קובע ומתאר שגרת עבודה בלתי אפשרית ללא כוח אדם ובתוך דרישה לעמידה בסד זמנים בלתי אפשרי, מה שלא מאפשר לטפל בקשישים בזהירות ובעדינות הנדרשת על מנת למנוע מהם פגיעות גופניות.
"אנחנו מחליפים טיטולים, מעבירים מהמיטה לכסא גלגלים, מקלחים אותם, אנחנו מקבלים שכר מינימום. רוצים שאחליף טיטולים ואעביר בתוך שעה 12 מטופלים לכסא גלגלים. זה אומר שאין מספיק זמן לעבוד בזהירות. אלה אנשים שהעור שלהם מאוד דק והעצמות מאוד חלשות ושבירות וצריך לפעול מאוד בזהירות. זה לא שק תפוחי אדמה".
העובד המספר על שגרת עבודתו תוהה מדוע בני ובנות שירות לאומי אינם משולבים בעבודות בבתי אבות, לפחות כמסייעים לעובדים הקבועים, מה שהיה מאפשר מתן טיפול עדין וזהיר הרבה יותר. בדבריו הוא מזכיר כי מאחר ואין די עובדים בתום זה שילובם של בני ובנות שירות לאומי לא יבוא על חשבון עובדים אחרים ומשום כך לא נראה שיש מניעה כלשהי לשילוב כזה.
כשנשאל אם יתכן ועבודה מול קשישים מצריכה הכשרה מיוחדת שאולי קשה להעניק אותה לבני ובנות שירות לאומי הוא משיב וקובע כי אצל מרבית העובדים הקיימים בתחום אין כל ניסיון ולמעשה עובדים חדשים מצטרפים ללא כל רקע וידע, עובדים כשבוע או שבועיים יחד עם עובד קבוע ומיד לאחר מכן נשלחים לעבודה לבדם, "זו לא אמנות", הוא אומר.
באשר לו עצמו, שאלנו כיצד הוא מצליח לעמוד בדרישה לעבודה רבה כל כך בפרק זמן קצר כל כך והוא מבהיר כי הוא נאלץ לעבוד בקצב איטי בהרבה מזה שהוא נדרש לו, על מנת שלא לפגוע בקשישים. "אני עושה את זה באופן שאני מרגיש שזה לא מסוכן. אני לא מוכן לעשות את זה מהר יותר אם אני מרגיש שזה מסוכן. אני לא יודע כמה זמן אוכל לעבוד בזה. אולי יגידו לי שאני איטי מדי".
להערכתו גם אם יחלוף עוד פרק זמן הוא לא יגיע להיקף העבודה הנדרש ממנו בשעה. לכל היותר יוכל להוסיף עוד 25 אחוזים בעבודה, כלומר שאם כעת הוא מטפל בשעה ב-4 או 5 מטופלים הרי שיוכל להגיע לכל היותר ל-7, אבל ל-12, כפי שהוא נדרש, לא יגיע לעולם. "אני לא מוכן למכור את הנשמה שלי, ועדיף לי לעבוד בתור מנקה כל החיים מחס ושלום להזיק לאישה בגיל תשעים ולשבור את הרגל שלה".
עוד שאלנו אם יש צעד כלשהו שיכולים בני משפחה של קשישים השוהים בבתי אבות לעשות על מנת לצמצם את הסיכוי לפגיעה ביקיריהם והעובד משיב בחיוב. "ככל שבאים לבקר יותר, העובדים נזהרים יותר", הוא אומר ומוסיף: "זה ידוע שיש קרובים שבאים כל הזמן ומסתכלים מה המצב שלהם. המטפלים יודעים שאם משהו לא בסדר ויקרה נזק מיד המשפחה תשאל מה קרה".
ומה באשר לחשש המקנן בקרב בני משפחות שאם יתלוננו הדבר יכעיס את העובדים שיפנו את כעסם אל ההורה השוהה בבית האבות? העובד עמו שוחחנו ממליץ "לא על כל דבר קטן לכעוס ולעשות בלאגן, אבל אם יש ספק שמשהו לא טוב קרה אז לדבר עם האחות ולהסביר להם ברוגע שרוצים לדעת מה קרה פה". לזאת הוא מוסיף ומזכיר כי "אפשר להגיש תלונה למשרד הבריאות אם מרגישים שזה לא עוזר".