מתחילים לעכל - ביקורת ספר

ההתמודדות של גיבורת 'לאהוב אותי' עם הפרעות האכילה היא חלק מהבנה שמחלחלת גם בציבור הדתי שיש בעיות שנכון להעלות לשיח הציבורי

שפרה ריפקין , כ"ט בתמוז תשע"ט

מתחילים לעכל  - ביקורת ספר-ערוץ 7
חסרות נקודות הזדהות עם הגיבורה. לאהוב אותי
מאת: יעל רון יעקובי. "קוראים הוצאת ספרים"

'לאהוב אותי' הוא ספר שמצביע על מגמה שהולכת וצוברת תאוצה במגזר הדתי. לא עוד טאטוא של נושאים בוערים מתחת לפני השטח, אלא התמודדות אמיצה וניסיון אמיתי להעלות אותם לשיח ציבורי.

הפרעת אכילה תויגה עד לא מכבר כמחלה נפשית שיש לה השלכות הרסניות על חיי החולים בה. בשנים האחרונות נשללה התיאוריה הזאת לחלוטין ובמקומה הונחו יסודות אחרים לטיפול בבעיה. כמו בכל חברה שמרנית, רוב האתגרים שהציבור הדתי מתמודד איתם מגיעים באיחור מה לקדמת הבמה, אך עדיין זוכים לטיפול מהותי ואיכותי, גם אם לעיתים הוא נעשה בצנעה ומאחורי דלתיים סגורות. מאיה, גיבורת ספרה של יעל רון יעקובי, היא נערה מתבגרת. כמו כל חברותיה גם היא מתחילה לבחון את גופה בעיניים ביקורתיות, אך בשונה מהן היא לוקחת את זה צעד אחד קדימה ונקלעת לסערה רגשית שהדרך החוצה ממנה ארוכה ומייגעת.

מאיה אינה חריגה בדימוי הגוף שלה. כיאה לבחורה שגדלה בתוך החברה המערבית, אידיאל היופי המוחלט רחוק מאוד מהנורמה הקיימת סביבה, ולמרות זאת מוטמע היטב בכל מערכות החינוך שבהן היא לומדת ומשודר שוב ושוב מעל מסכי הטלוויזיה. כאשר מתגלים סימני המצוקה שלה, כבר מאוחר מדי ואי אפשר לפתור זאת בלי התערבות גסה בפרטיותה ושלילת החירות האישית שלה.

הספר מצביע על כמה נקודות מהותיות שבאות לשפוך אור על התנהלות לא תקינה של מערכת משומנת היטב, שמרימה ידיים בתמיהה כאשר בנות צעירות הופכות לאויב מר של הגוף שלהן. המסר הסמוי שעולה מבין השורות מדגיש את הפער (ואולי גם את הצביעות) בין המתירנות ודימוי הגוף המעוות שמכתיב הרחוב, ובין הצורך להיחלץ ממנו כאשר האסון נראה באופק.

"העיתונים מציגים לכן נערות שדופות, שזופות, מחייכות", אומרת שנהב הסטייליסטית, "אני לא רוצה לספר לכן כמה מהן שונאות את עצמן, נמצאות בתחרות על כך שהמותניים שלהן ייראו צרים, כשממילא בכל התמונות משחקים בפוטושופ. יוצרים מראה שלא קיים. הוא לא קיים". זו אולי תמונת המראה החזקה ביותר של הספר כולו, ובעקבותיה גם התובנה הפשוטה שמה שנראה נוצץ, זוהר ויפהפה הוא לא אמיתי, ואף חמור מזה - הוא לא באמת קיים.

רון יעקבי מצליחה לקלף את שכבות ההסתרה שעטה על עצמו הציבור הדתי בכל הקשור בהתמודדות גלויה וחשופה עם הפרעות אכילה. לאור זאת הייתי מצפה שגיבורת הספר תעוצב כבוגרת אולפנה ותשמיע קול אותנטי של מישהי שגדלה במוסדות הציונות הדתית. לאורך קריאת הספר חיפשתי נקודות הזדהות שיכולות לחבר בין הקוראות הדתיות ובין עולמה של מאיה, והן היו מעטות. כמובן שבאופן כללי יש נקודות השקה בינה ובין כל נערה מתבגרת בעולם כולו, אך לאור העובדה שהכותבת נמנית על המגזר הדתי, הייתי מצפה לקרבה רעיונית של גיבורת הספר עם המחברת. חוץ מזה, רוצו לקנות את הספר.