מלך האריות
מלך האריותצילום: יח"צ

אומרים שלכסף אין צבע. פעם גם לא היה לו קול. עולם הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו התחיל בכלל מראינוע, כלומר, מסרטים אילמים, ועם התפתחות הטכנולוגיה התאפשרה הקרנת סרטים מדברים.

אחד הראשונים לזהות את הפוטנציאל הגלום בשוק החדש היה מפיק סרטים אמריקני ממוצא אירי, שזיהה הזדמנות להדהיר את האולפן שלו קדימה, אל העולם החדש. איך הוא עשה זאת? במילה אחת: רימייקים. הוא לקח את הקלאסיקות המצליחות שלו, ופשוט הוסיף להן דיבוב. באופן לא מפתיע בכלל, הסרטים הפכו (שוב) להצלחה אדירה.

השם של מפיק הסרטים ההוא היה דיסני. וולט דיסני. מי שחתום בעשר אצבעותיו על מיקי מאוס, סינדרלה, מרי פופינס, דמבו, שלגייה ועוד קלאסיקות רבות. החוזה והמקים של דיסנילנד. האיש שזכה ב-22 פרסי אוסקר, ארבעה מהם באותה שנה. אגב, שני השיאים הללו לא נשברו עד היום. איש שהיה אומן ויוצר בכל רמ"ח איבריו, וגם, בין היתר, האמין בכסף. אומנות זה טוב ויפה, אבל כסף הוא זה שמשלם משכורות.

גלגל חוזר בעולם. השנה 2019, ודיסני (האולפן, לא האדם) עושים זאת שוב. הטכנולוגיה השתפרה, העשורים עברו, ודיסני פנו חזרה אל הארכיון המאובק, מתוך תקווה שניעור קטן יספיק כדי לגרום למטבעות להתחיל ליפול. ובינתיים זה עובד להם. בעזרת טכנולוגיה חדשנית ומסע יח"צ מתוזמר היטב הם לוקחים דמויות מצוירות של אריה, ג'יני ובת ים, ובלחיצת כפתור ממירים אותם לאווזה שמטילה ביצי זהב. המבקרים מבקרים, המעריצים מעריצים, הקהל שבוי ודיסני מרוויחים. כמה פשוט, ככה רווחי.

הרעיון הכלכלי של דיסני פשוט ביותר. הם מכוונים לשני קהלים עיקריים: האחד הוא אנחנו, דהיינו כל מי שצפה בקלאסיקות הללו על המסך הקטן, ועכשיו יזכה לעשות זאת על המסך הגדול, ועל הדרך לשלשל לכיס האולפן תמלוגים נאים.

הקהל השני הוא הסינים. עד לפני שנים מעטות, התרבות המערבית לא הצליחה לחלחל לסין, בטח שלא לבתי הקולנוע. אולם בשנים האחרונות הסכר התרבותי הולך ונפרץ, אומנם לאט, אומנם בפיקוח ממשלתי, אבל ישנו סדק שדרכו מטפטפים סרטים הוליוודיים אל בתי הקולנוע בשנחאי ובייג'ין, ואל הסדק הזה דיסני מכוונים. וכמו שאומר הפתגם הידוע, מיליארד סינים משלמים טוב מאוד. או משהו כזה, אל תתפסו אותי במילה.

אפשר לקטר, אפשר להתלונן, אבל צריך לזכור שבסופו של דבר מדובר בתנועה חיוביות גם בשבילנו, הצופים. המשוואה פשוטה: אולפן סרטים שמרוויח טוב יוכל להשקיע יותר בסרטים חדשים, או כמו שניסח את זה וולט קשישא: "אני לא מכין ציורים רק בשביל להרוויח כסף, אני מרוויח כסף בשביל להכין עוד ציורים".