מלאכים על הסיפון

"יום אחד אמרתי לאמא שלי: 'אני הולך לארץ ישראל'. היא אמרה: 'אתה בן יחיד, למה אתה רוצה ללכת לארץ ישראל? שמישהו אחר ילך'. אמרתי: 'אני רוצה ללכת, אני חייב ללכת'. היא לא יכלה לעצור אותי". המשפט הזה הוא לב סיפורו של סם שולמן ז"ל, איש צוות ה'אקסודוס' שהלך לעולמו לפני כשבועיים, ערב יום הולדתו ה-91 וימים ספורים לפני תאריך צאתה של האונייה לדרך מאירופה לארץ ישראל.

שולמן היה איש הצוות האחרון של האונייה, מהשרידים האחרונים של מי שסיפורם היה המנוע של ההעפלה אך לא זכו לכבוד המגיע להם: אנשי מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) – יהודים ומעט מתומכיהם מעמים אחרים, בוגרי צבאות העולם, מרביתם מארצות הברית, שבשוך מלחמת העולם השנייה פעלו ללא לאות ובלי תמורה כדי לסייע לאחיהם פליטי השואה באירופה ולהקים בית לאומי ליהודי כל העולם.

כ-4,800 מתנדבי מח"ל לקחו חלק בהקמת המדינה ובייסוד הכוחות הצבאיים בארץ, ו-240 מהם, רובם בוגרי חיל הים האמריקני, הובילו את אוניות המעפילים בשנים 1946–1947. מקצתם נותרו לימים בארץ ובנו בה את ביתם. מותו של שולמן, מהמפורסמים שבהם, מציף מחדש את סיפור ההעפלה דרך עיניהם של אותם מתנדבים.

"זה אונייה? זה דרעק"

מורי גרינפילד, בן 93, כיום תושב תל אביב, מעולם לא תכנן להיות המושיע של 1,500 ילדים יהודים יתומים שהוריהם נרצחו בשואה, וכלל לא התעניין בציונות. אבל מפגש מקרי בבית כנסת בלב ניו יורק הפך אותו לאחד מאנשי צוות אוניית 'התקווה'.

"היינו בסוף מלחמת העולם השנייה", הוא מספר, "הייתי חייל משוחרר אחרי שירות בכלי שיט של חיל הים האמריקני. הגעתי לבית הכנסת בשבת בבוקר בעיקר כדי לראות מי נשאר בחיים", הוא מתבדח, "בחור צעיר שהיה בבית הכנסת שמע אותי מספר על חוויות בחיל הים. 'אתה יודע להפעיל אונייה?!' הוא שאל אותי בהפתעה. 'יודע בערך', עניתי לו, והוא אמר שמסתובבת שמועה שמחפשים יהודים להפעיל אוניות. לא התעניינתי במיוחד, אבל הוא נתן לי מספר טלפון של אדם שריכז את הפעילות".

באותה תקופה פעלה הנהגת היישוב להבאת יהודי אירופה לארץ. "מתברר שלארצות הברית הגיעו נציגים מהמוסד לעלייה ב' לאסוף כספים כדי לרכוש אוניות ולשכור אנשי צוות שיובילו אותן לאירופה, יאספו את ניצולי השואה ויביאו אותם לארץ. לא הייתי אז ציוני גדול ולא ידעתי מה הולך באירופה. הייתי רשום ללימודים באוניברסיטה לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה, אבל הרמתי טלפון למספר שקיבלתי. בחור נחמד מהצד השני הזמין אותי לפגישה. לא ידעתי אפילו מטעם מי הוא נשלח, ואני לא יודע למה באתי להיפגש איתו. הוא הסביר שהוא מחפש אנשים שיסיעו את האוניות.

"שאלתי אותו לכמה זמן הוא צריך אותי. הוא השיב שזה יכול להיות כמה שבועות, אולי חצי שנה אולי גם שנה, ואולי אפילו ישיבה בכלא לכמה שנים. אחר כך שאלתי כמה כסף אקבל על כך. הוא אמר שאין על זה תשלום והוסיף שהעניין צריך להישמר בסוד, ואסור להגיד על כך מילה אפילו לא למשפחה שלי. הסתכלתי עליו ואמרתי: 'אני צריך לוותר על הלימודים, בלי לקבל כסף, בלי לדעת מתי אחזור ועוד לא לדבר על זה עם אמא שלי? לא בא בחשבון'. גם שנאתי את האוניות אחרי חיל הים, הייתי עם עוד 50 גויים על אונייה, לא עם כולם אתה מסתדר ולא רציתי לחזור לזה. אבל בסופו של דבר זה משך אותי".

גרינפילד סיפר לאמו כי לא יפתח את שנת הלימודים האקדמית, ובמקום זה הוא הולך לעזור ליהודים. "למזלי היא לא שאלה יותר, ואחרי שבוע מצאתי את עצמי עולה על מטוס בשדה תעופה קטן ליד מנהטן, משם נסענו לנמל לפגוש את האונייה שאותה נוביל. אני זוכר שנורא נבהלנו, זה אונייה? זה דרעק. לא חשבתי שנוכל לנסוע עם זה יותר מכמה עשרות מטרים. מאז שעלינו עליה היו לנו המון תקלות, את רובן לא ידענו לתקן בכלל. למדנו על המקום ואלתרנו פתרונות. אני חושב שמה שהוביל אותנו וחיזק אותנו היה הידיעה שאנחנו הולכים לעזור ליהודים, יש לזה כוח גדול מאוד".

האונייה יצאה בהתחלה לפורטוגל, שם בנו אנשי הצוות דרגשים לטובת היהודים שיעלו עליה, חמישה עולים בכל דרגש. "הצטיידנו באוכל ובכל מה שצריך כדי להחזיק אלף וחמש מאות איש, אבל עד שלא הגענו לחופי איטליה לא הבנתי כמה גדול וחשוב מה שאנחנו עושים. האונייה עמדה בנמל במשך שני לילות, ובכל לילה עלו עליה יותר מ-700 ילדים יתומים. המזל שלי שידעתי יידיש מהבית וכך יכולנו לדבר איתם. אז הבנתי שלאף אחד מהם אין אבא ואמא, ופתאום הבנתי מה זה השואה. לא הבנתי עד אז מה באמת היה באירופה, ופתאום התברר לי כמה גדול מה שאנחנו עושים".

האונייה הצליחה להכיל את המעפילים ואנשי הצוות, אך לא הצליחה להגיע לארץ. כשהתקרבה לחופי חיפה, לקחו אותם הבריטים למחנה בקפריסין. "כשיצאנו מארצות הברית הזהירו אותנו מראש שהבריטים לא ייתנו לנו להתקרב לארץ. אז אמרנו 'נראה אותם, שינסו', זאת הייתה הרוח שלנו והרוח של המעפילים לאורך כל הדרך. תשעה חודשים היינו במחנה בקפריסין, יחד עם המון יהודים אירופים שניסו להגיע לארץ. אתה נמצא איתם כמה חודשים, חסר מעש, יושב על הרצפה והאוכל נוראי, אבל אתה יודע מה? לפעמים אני פוגש יהודים שהיו על 'התקווה', ואני מציג את עצמי בפניהם כיליד קפריסין. נולדתי שם מחדש לצד האנשים האלה, הפכתי לאדם אחר".

"אני חושב שנוהגים כלפינו בחוסר הוגנות", אומר גרינפילד לסיום, "היינו מאות מתנדבים שהסתכנו. בלי המאמץ שלנו אולי לא הייתה מדינת ישראל כפי שהוקמה. עד היום לא קיבלנו שום הכרה מכובדת מהמדינה, מלבד מכתב קטן ששלחו לי פעם מעלייה ב'. אבל את הסיפור שלנו לא מכירים ולא מוקירים".

"בער בי רצון לעזור ליהודים"

בניגוד לגרינפילד, שולמן הרחיק את עצמו ואת סיפורו מהעין הציבורית. את מרבית חייו העביר בארצות הברית, וגם הפניות שקיבל מגופים בישראל לא נראו לו מוצדקות אף פעם. "הוא לא ראה בעצמו מישהו שעשה דבר גדול כל כך", אומר ל'בשבע' בנו, מארק שולמן, "זה היה בעיניו הגשמת חלום, להגיע לארץ הקודש". סם ז"ל היה חייל בחיל הים הצרפתי ובתום מלחמת העולם השנייה עבר עם אמו להתגורר בארצות הברית. "הוא העדיף להגיע לישראל, אבל הגיע לארצות הברית עם אמא שלו. כשאנשי המוסד לעלייה ב' חיפשו מתנדבים, הוא היה הראשון להתייצב. היה לו חשוב להגיע לארץ, אבל לא פחות מכך – לעזור לאחיו ואחיותיו היהודים באירופה".

הרולד כץ היה לוחם בצי האמריקני ביפן במלחמת העולם השנייה, ונמנה אף הוא על שורות המתנדבים. "בגיל שלושה חודשים עברו הוריי מרומניה לארצות הברית. גדלתי כילד אמריקני לכל דבר, היה לי הכול וחיינו חיים טובים. כל הזמן שמענו על מה שקורה באירופה, על הפוגרומים והפרעות שעוברים שם היהודים, והיה לי מאוד קשה עם זה. הרגשתי מאוד מחובר אליהם. במלחמת העולם השנייה לחמתי בשבעה קרבות גדולים מול היפנים. אהבתי את ארצות הברית ומסרתי את כל כולי למענה, אבל יותר מארצות הברית הרגשתי קשר חם לעם היהודי בכלל ולאחינו שבאירופה בכלל. לנו היה נס ויצאנו מרומניה לפני השואה כשהייתי תינוק, אבל הרגשתי ייסורי מצפון על כך שאנחנו חיינו בטוב בזמן שיהודים שם הועברו לאושוויץ".

אחרי שירותו הצבאי החל כץ את לימודיו באוניברסיטת הרווארד. "לא הייתי רגוע, כל הזמן היו שמועות על היהודים באירופה. יום אחד הגיעה לאוזניי שמועה שהמוסד לעלייה ב' מחפשים מתנדבים עם ניסיון בכלי שיט ובער בי הרצון להיות חלק מכל דבר שיעזור ליהודים. נסעתי ברחבי ארצות הברית והתרוצצתי ממקום למקום, עד שמצאתי את אנשי המוסד לעלייה ב' ויחד עם חבר נוסף, נוצרי אוהב ישראל, יצאנו למסע הזה, מארצות הברית לאירופה ומשם לחופי הארץ. אחרי המעצר בקפריסין שבתי לארצות הברית, וב-1972 עליתי ארצה. היום אני ישראלי ואני מאוד אוהב את זה".

מרבית מתנדבי חו"ל היו יהודים, אך אליהם נלוו קבוצות של חסידי אומות העולם או נוצרים אוהבי ישראל. אחד מהם, הכומר ג'והן סטנלי גראוול, אף קיבל לימים ממשרד הביטחון תעודה שהכירה בו כלוחם למען הקמת המדינה יחד עם אנשי המחתרות ולוחמי תש"ח.

מתנדבי מח"ל היו שותפים בכירים בהבאתן של אוניות מעפילים לחופי ישראל, ביניהן 'בן הכט', 'הגנה', 'התקווה', 'פאן יורק' ו'פאן קרסנט', 'חיים ארלוזורוב' ו'ביריה'. הגדולה והמשמעותית שבהן הייתה 'אקסודוס'. על סיפון ה'אקסודוס' היו כ-4,500 יתומים שהגיעו אליה מרחבי אירופה. בין הילדים באנייה היו גם מי שלימים נהיו רבה של קריית ארבע, הרב דב ליאור, ומפקד מחוז תל אביב במשטרה, ניצב בדימוס משה טיומקין.

קופסאות שימורים נגד נשק חי

בראש חודש אב ימלאו 72 שנה בדיוק לתחילת מסעה של 'אקסודוס' מאירופה. האונייה המפורסמת הפכה לסמל לא רק בגלל גודלה, אלא גם בשל עקשנות אנשיה לעשות הכול כדי להגיע לחיפה. כשדמעות בעיניו, אומר טיומקין בשיחה עמנו: "הסיפור הזה הולך איתי כל החיים".

כאשר היה טיומקין נער בן 16, אחרי שנה בבית היתומים לינדנפלס, עלה יחד עם כשלושים מחבריו לבית היתומים לסיפון האונייה. "במשך שנה התכוננו", הוא מספר בהתרגשות, "למדנו עברית, שירים ציוניים, על ארץ ישראל, וחינכו אותנו ממש לקראת העלייה ארצה, על זה חלמנו. באותם ימים ידענו שהבריטים שולטים בארץ, אבל נורא רצינו לעלות אליה. היו אפשרויות נוספות להגיע למקומות רבים בעולם ולצאת לאירופה, אבל אנחנו רצינו להגיע למדינה שלנו ולמקום היחיד שהיהודים צריכים להיות בו".

ההעפלה כמובן הייתה דבר שפעל במחשכים, תוך זיוף מסמכים והברחת גבולות. "נסענו במשך יומיים לנמל סת' שבדרום צרפת במשאיות מכוסות ברזנט, הבריחו אותנו את הגבול בין גרמניה לצרפת. אחרי יומיים של נסיעה פגשנו בחוף את נציגי ארגון 'הבריחה' והעבירו אותנו בזריזות מהמשאיות ישר לאנייה. לא העלינו אז על דעתנו שסיפור אקסודוס יהפוך לסיפור בינלאומי, ובטח שלא חשבנו שיחזירו אותנו לגרמניה. במשך שמונה ימים על האונייה הייתה אווירה שמימית. למרות שהיא הייתה צפופה והיו תנאים קשים, היה מצב רוח עילאי. כולם ציפו ורצו כל כך להגיע לארץ, וזה עשה את כל ההבדל בין התנאים הפיזיים לתחושות הלב. ישנו ארבעה או חמישה בחורים על כל דרגש, היה צפוף אבל הייתה רוח גדולה. אחרי שבוע ראינו את חופי חיפה וזה היה מראה מרגש".

מאז שהתקרבה האונייה לארץ הזהירו הבריטים את אנשיה שלא ינסו לחתור עד לחוף, אך הם התעקשו לא לוותר. "כשהמשכנו להתקרב לארץ החלו להיאבק בנו בנשק חי. אני הייתי הכי קרוב לקו האש וניהלנו מולם קרב אימתני. הם ירו עלינו ואנחנו השתמשנו במקלות, בקופסאות שימורים ובכל מה שנקרה בדרכנו כדי לנסות להילחם. הבריטים השתמשו בגז ושמן, ורק בתום קרב שגבה שלושה הרוגים הצליחו להשתלט על האונייה. מי שראה את 'אקסודוס' אחרי האירוע הזה הרגיש בשדה קרב. שאריות של כלי נשק, גז. אבל כל זה התגמד לעומת המראה של ארץ ישראל פרוס לנגד עינינו".

טיומקין עוצר לרגע, מוצף בזיכרון, ואז ממשיך לספר: "עמדנו כולנו על הסיפון, לצד ההרוגים, הנפנו דגל ישראל ושרנו את התקווה. מי שראה את זה לא ישכח את זה בחיים. ההתעקשות שלנו לא לרדת בשום מקום מלבד ארץ ישראל, היא בסוף זו שהפכה את האנייה לסמל ההעפלה ולסיפור יוצא דופן. בסופו של דבר הבריטים הורידו אותנו באלימות לשלוש משחתות קרב. בכל אחת מהן היה מחסן פח גדול ובו 1,500 איש, בלי טיפת פרטיות מינימלית, בחום כבד. כך העברנו את חודשי יולי-אוגוסט החמים של 1947, על פני המים".

הבריטים החליטו לא לגרש את ה'אקסודוס' לקפריסין כפי שנהגו בשאר האוניות, אלא להחזירה לארץ מוצאה. עם הגעת אוניות המשחתת לצרפת, הממשלה בפריז לא אישרה להוריד את המעפילים בניגוד לרצונם, וכעבור כמה שבועות העבירו אותם לגרמניה, שם נקלטו במחנות העקורים. בשבועות הרבים שהיו המעפילים במים, כינו את מצבם כמה עיתונאים בעולם "אושוויץ צפה".

"הסיבה השנייה שהפכה את אקסודוס לסמל", אומר טיומקין, "היא המנוף שנתנה להכרזת כ"ט בנובמבר. באותם ימים סיירה בארץ ועדת בדיקה של האו"ם, שבחנה את האפשרות של הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל. כשהוועדה ביקרה בנמל חיפה, היא חזתה בהגעת אקסודוס לים וגירושה לאירופה. זה היה אחד הגורמים המכריעים בהחלטה של האו"ם לאפשר לעם היהודי להגיע לארץ ולבנות בה את ביתו".

הקרב העיקש על סיפון האונייה גבה שלושה קורבנות, שני ניצולי שואה – מרדכי בומשטיין וצבי יעקובוביץ' ז"ל, וויליאם ברנשטיין – מתנדב חו"ל שהיה ממפקדי ה'אקסודוס', קצין לשעבר בלוחמת ים, שהתנדב להביא יהודים ארצה. רב החובל של האונייה, יצחק אהרונוביץ', ספד לו אחרי מותו: "מיום שעלה על האונייה, דבק בה והיה כאחד מאנשיה. כל אשר לו - של הכלל היה. עשה עבודתו בהתלהבות ובלי לאות, ומילא את התפקידים הקשים ביותר של האנשים אשר בפיקודו, מבלי שהיה חייב בכך. לא פעם היה מתערב בקהל העולים ומשעשע אותם בעליזותו ובהמצאותיו".

אחרי מאורעות האקסודוס הגיעה למחנות העקורים בקפריסין הודעה אנונימית הקוראת לארגן פעולת נקם בבריטים. גרינפילד, ששהה שם אז יחד עם מעפילי 'התקווה' שגורשו מחופי הארץ, נרתם למשימה. "מחומרים שהיו לנו יצרנו פצצה. שמנו חומר נפץ בקופסאות של קרם גילוח. יחד עם עוד שלושה בחורים עבדנו על זה לילה שלם ושמרנו את הפצצה. יום אחד הודיעו לנו שהגיע תורנו להיכנס לארץ והעלו אותנו על ספינה בריטית. אף אחד לא ידע על הפצצה, רק אנחנו שהכנו אותה. עודדנו את כל אנשי האונייה לשיר כל הדרך, ואז אחד מאיתנו הטמין ברצפת האנייה את חומרי הנפץ עם פתיל שלוקח לו שלוש שעות עד לפיצוץ. כך היה לנו ברור שהיא תתפוצץ רק אחרי ההגעה לארץ. כשירדנו מהאונייה, שמענו את הפיצוץ, אבל כלום לא קרה. חשבנו שנכשלנו במשימה ולא הצלחנו לפגוע בספינה הבריטית, אבל כשהתרחקנו ראינו אותה שוקעת. זה היה הניצחון הקטן שלנו על מה שהבריטים עשו למעפילים".

ההעפלה – מנוף להקמת המדינה

מרבית המעפילים אומנם לא הצליחו לעלות לארץ ישירות באמצעות העלייה הבלתי לגאלית, אך ההערכה היא כי תרומתם להקמת המדינה הייתה בלחץ שהופעל על הבריטים, ובתעמולה שנוצרה בעולם מפרסום מצבם הרעוע באוניות שבהן שהו, תוך הבעת מצוקתו של העם היהודי. כך למשל, מי שליוותה את משלחת האו"ם שצפתה בגירוש האנייה הייתה העיתונאית החוקרת האמריקנית רות גרובר. לימים קראה גרובר לספר שהוציאה על אקסודוס 'האונייה שייסדה אומה'.

המעפילים אומנם מסרו את נפשם כדי להגיע לארץ האבות שעליה חלמו, אבל לדברי פרופסור אביבה חלמיש, היסטוריונית מהאוניברסיטה הפתוחה, מנהיגי היישוב בארץ שתמכו במפעל ההעפלה עשו זאת מסיבה אחרת. "ההעפלה הייתה גם דרמה אנושית וגם דרמה מדינית", מסבירה פרופ' חלמיש, "להעפלה לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה מטרה עיקרית, והיא לשמש מנוף להקמת מדינת יהודית, כך אמר ראש מפקדת ההגנה משה סנה. הציבור אולי ראה בה כלי להגדיל את מספר היהודים שחיו בארץ, אבל ההנהגה ראתה בהעפלה כלי לחץ פוליטי להכרה הבינלאומית בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. תוך כדי כך התווספו למבצעי המעפילים מטרות נוספות: חיזוק הקשר בין היהודים בארץ ישראל ליהודי העולם, והעלאת המורל של יהודי התפוצות אחרי השואה. העובדה היא שאחרי שהתקבלה החלטת מועצת האו"ם, היו קולות בישוב שביקשו לעצור את ההעפלה כדי שלא תהרוס את ההחלטה ואת רוח התמיכה של האו"ם כלפי רעיון המדינה היהודית".

מבחינת הגעתם של יהודים לארץ לא הייתה להעפלה תרומה משמעותית, מסבירה פרופ' חלמיש. "אמנם מדי חודש ניתנה לקבוצה של יהודים מקפריסין אפשרות להיכנס לארץ, אבל זה הגיע על חשבון אישורי כניסה שכבר ניתנו, ופשוט נתנו למעפילים לנצל אותם במקום יהודים אחרים בעולם".

גם הלחץ הציבורי שיצרה ההעפלה כלל לא סייע להכרה באו"ם, טוענת חלמיש. לדבריה, "כשבודקים את מה שאירע בפועל בקבינט הבריטי, הדיונים וההצבעות בוועדות השרים הבריטיות ובמועצת האו"ם, אתה מגלה שההעפלה לא הייתה גורם מכריע לא בהחלטה של האו"ם ולא בעמדה הבריטית. הדוגמא הכי טובה היא האקסודוס. אז היו בנמל חיפה נציגים מהאו"ם שמאוד התרשמו מהמחזה, והנציג היוגוסלבי כתב אחר כך בהמלצותיו 'זו ההוכחה הכי טובה שהיהודים רוצים מדינה', אבל בפועל אותו נציג עצמו לא הצביע בעד הקמת המדינה בארץ, כך שההשפעה הפוליטית לא הייתה פה משמעותית".

תרומה חשובה שכן מייחסת חלמיש למפעל ההעפלה היא הגיבוש החברתי שהוא יצר ביישוב, שאפשר לימים את ייסוד השלטון היהודי. "הייתה תרומה מאוד משמעותית לכל המבצע לטובת גיבוש הישוב. זה היה מהדברים היחידים שעליו הייתה הסכמה כללית בין היהודים בארץ ישראל. בשנים שלפני קום המדינה היו מחלוקות קשות שקרעו את הקבוצות השונות כאן אחת מהשנייה. ההעפלה יצרה גיבוש ולכידות בין המיישבים ובין הציבור, וכשבעולם ראו שיש כאן מוסדות מגובשים וציבור עם הנהגה מסודרת, הייתה תחושה שאפשר לתת למתיישבים האלה מדינה, וזו בעיניי תרומתו הגדולה של המפעל הזה".

גם אם החוקרים לא מצליחים למצוא השפעה משמעותית של מפעל ההעפלה על הקמת המדינה, אולי תרומתה לאורך שנים היא הרוח הישראלית המיוחדת שהתחילה כשיהודים ממרוקו, אלג'יר, רוסיה, טוניס, גרמניה ופולין עלו באישון לילה לאניות ענק כשאיש לא יודע את שפתו של אחיו, אך במסע ממושך נהיו אחים ושותפים למסע ולדרך. וכמו שניצב בדימוס טיומקין חותם את סיפורו: "כשהייתי אלוף משנה בצה"ל, מפקד מג"ב ביו"ש, מפקד מרחב ירקון במשטרה ומפקד מחוז תל אביב – בכל שלושים ושתיים השנים בהן לבשתי מדים, הרוח הזאת של ההעפלה מלווה אותי. זה איתי בכל מקום ובכל תפקיד ציבורי. מי שהיה שם לא יכול לשכוח את זה לעולם".