לפני כחודשיים, ברחבי מדינת תל אביב, נערך פסטיבל הסרטים הדוקומנטריים המכונה דוקאביב. לא מעט מסרטי הפסטיבל משודרים כיום בערוצי הדוקו בטלוויזיה, ועל שניים מהם תקראו בשורות הבאות. מדובר בתאומים לא זהים, שני סרטים שנפתחים באירועים מלפני כעשור וחצי ונגמרים בהווה שונה לחלוטין. שניהם נוגעים בשוליים הימניים של המפה הפוליטית מנקודת מבט לא אוהדת, אך שניהם גם מתמקדים יותר במורכבות של הקיום האנושי ופחות בהעלאת גרה על הכיבוש.
'הסוד שכולם יודעים' בבימויו של אילן מזרחי הוא מסוג הסיפורים שכמעט לא דורשים התערבות אומנותית, סיפור חיים בלתי נתפס שמותיר את הצופה פעור פה וקרוע לב. גיבור הסרט הוא גלעד שדה, שגדל בנעוריו כנסיך הימין הרדיקלי, בנו של בכיר תנועת 'כך' טירן פולק. גלעד, שהתגורר במאחז בדרום הר חברון, עבר את המסלול שהתווה לו בית גידולו, מהפגנות ועימותים אלימים עם כוחות הביטחון דרך מעצר מנהלי ועד הערצה לחבר שמסר את נפשו על רצח ערבים. ריקוד חתן עם נפנופי רובה? ברור, זה חלק מהמסלול. אבל אז, גילוי משפחתי מפתיע ודרמטי משנה לחלוטין את מסלול חייו של הגיבור, וגם מאפשר הצצה על התנהלותם ושיטותיהם של הרב מאיר כהנא וממשיכי דרכו.
מכיוון שהאידיאולוגיה הכהניסטית עדיין רלוונטית במערכת הבחירות הנוכחית, יש בסיפורו של גלעד צדדים אקטואליים חשובים. אלא שדווקא העניין הפוליטי הוא החלק החלש יותר בסרט. למרות שהוא מפגיש את גלעד עם דמויות מעברו הכהניסטי, היוצר נמנע מעימותים של ממש ומחשבונות נפש מעמיקים ומסתפק בדרך כלל בנקודת המבט החד-צדדית של הגיבור. מה שנותר הוא סיפור צר-יריעה אך ממוקד יותר וחזק לא פחות על סודות ושקרים, תסביכי זהות, יחסים משפחתיים טעונים ובעיקר מהפך אישי ואידיאולוגי שמתועד מול המצלמות וערוך בחוכמה. בהתחשב בהשתלשלות האירועים, גם המהפך הזה נראה כתוב מראש ובלתי נמנע כמו החיים הסוערים שקדמו לו.
טראומות הנעורים והשפעתן על חיים שלמים מככבות גם בסרטו של שי פוגלמן 'לתפוס את יהושע'. בשנת 2005 הורשע יהושע אליצור מאיתמר בהריגת צאיל א-שתיה, ערבי תושב כפר בשומרון, כשנה לפני כן. אבל עוד לפני מתן גזר הדין נעלם אליצור כאילו בלעה אותו האדמה, ובשלב מסוים נראה שהרשויות התייאשו מהסיכויים לעלות על עקבותיו. פוגלמן, שבמסגרת עבודתו העיתונאית ראיין את בני משפחת ההרוג והושפע מכך עמוקות, יצא למסע חובק עולם בחיפוש אחר הנמלט. כך נוצר מותחן דוקומנטרי מרתק שכולל תלמידי ישיבה ואנשי דת נוצרים, גיור ועלייה לארץ והתחזות ואומנות פלסטית וייחוס משפחתי וילדות קשה ובריחה וכאב שאינו נגמר. כמו סרט של אבי נשר, רק בגרסת המציאות.
לצד החקירה הפרטית המרשימה, יש תחושה לא נעימה שמלווה את הצפייה בסרט. פוגלמן מצביע על כך שאליצור חרג מסמכותו כאזרח כשניסה לעצור רכב פלשתיני באיומי נשק. אלא שפוגלמן עצמו, גם הוא אזרח מן השורה, פועל בסרט ללא סמכות בדרכים מפוקפקות של התחזות וחדירה לפרטיות של אזרחים זרים חפים מפשע. אולי כעונש משמיים, הבמאי לא זוכה בקרדיט על מציאת העבריין הנמלט, והסרט נגמר במין גרסה עקמומית ונטולת הרואיות של סוף הוליוודי.
עדיין, עם כל ההסתייגויות, 'לתפוס את יהושע' עשוי היטב ומומלץ לצפייה. בדומה לאחיו התאום, גם כאן מתגלה הסכסוך היהודי-ערבי כחלק ממשהו רחב יותר, מורכב יותר, שנושא עמו אמירה אוניברסלית על כוחו של גורל. אם כבר יוצרי הקולנוע עוסקים באובססיביות בתופעות שוליים של הימין הדתי, נחמד לפחות שהם עושים זאת נכון.