מטהרים את השרץ

עולם מוסרי מחולן בלי ערכים של קדושה וטהרה הוא עולם מוסרי רזה, שהאינסטינקט האנושי הפשוט לא מוכן לקבל.

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , א' באב תשע"ט

תוצאה של מוסר רזה. חגיגות הנערים שחזרו מקפריסין
תוצאה של מוסר רזה. חגיגות הנערים שחזרו מקפריסין
צילום: פלאש 90

1

שחרורם של שבעת הנערים הישראלים שהיו עצורים בקפריסין היה בהחלט מאורע משמח.

המחשבה על נערים ישראלים שנרקבים שנים ארוכות בכלא, בוודאי כלא של מדינה זרה, מטרידה מאוד, ואין ספק ששחרורם היה בגדר בשורה טובה. מה שהרבה פחות שימח רבים היה חגיגות השחרור שערכו הנערים, הוריהם ועורכי דינם. החגיגות עוד היו יכולות להיות נסבלות, אלמלא טרחו הנערים וההורים להפוך את השחרור לאירוע בעל גוון דתי, לחבוש כיפות, לדבר על "נס" ולשיר "אנחנו מאמינים בני מאמינים". אחד ההורים אמר בריאיון בתקשורת שהקדוש ברוך הוא הציל את הנערים והוכיח שהם צדקו לאורך כל הדרך משום שהכול היה בהסכמה. לאחר ששמעתי את הדברים הרהרתי בדעתי בשאלה האם באמת כדאי לערב את שמו של הקדוש ברוך הוא בעניין, והאם גם אותו משכנע הטיעון ש"הכול היה בהסכמה".

הקושיה הזאת נשמעת קצת קנטרנית, אבל האמת היא שיש פה משהו קצת יותר עמוק, שנוגע לתפיסה החברתית בשאלה מה נחשב למעשה מוסרי ומה לא. בעולם המחולן שבו אנחנו חיים, וחייבים להכיר בעובדה שאנחנו חיים בעולם מחולן, הקריטריון המוסרי הוא רזה מאוד. כדי לדעת האם דבר מה הוא מוסרי או לא אנחנו שואלים למעשה רק שאלה אחת: האם המעשה הזה פוגע באוטונומיה של הזולת. אם התשובה לשאלה הזאת נותרת שלילית, כמו למשל במקרה המדובר שבו, לפחות על פי הודאתה של הצעירה הבריטית כעת, הכול היה בהסכמה, אין כאן בעצם שום כשל מוסרי. אם כל הצדדים היו מודעים למעשיהם ועשו אותם מתוך רצון חופשי (ולא, נניח, בסיטואציה שבה אדם איננו בעל רצון חופשי לחלוטין, כמו תחת השפעת אלכוהול, במקום שיש פערי סמכות ועוד), אז כל מה שהם יעשו ייחשב למוסרי.

אז למה בעצם האינסטינקט המוסרי של רבים כל כך מאיתנו התקומם נגד המחשבה שמעשיהם של הנערים היו מוסריים? זה קורה בגלל שאנחנו לא באמת מוכנים לקבל מוסר כל כך רזה כפי שמציעה לנו תפיסת העולם המחולנת המודרנית. אנחנו מאמינים, או לכל הפחות רוצים להאמין, שמוסר לא מסתכם אך ורק בהימנעות מפגיעה באוטונומיה של הזולת. למוסר יש בעינינו עוד משמעויות, ואחת מהן היא שיש דברים קדושים, שהפגיעה בהם איננה מוסרים משום שהיא מחללת את קדושתם. הפסול המוסרי שבחילול הקודש איננו נובע מכך שהוא פוגע ברגשותיו של מאן דהוא, או של קבוצה חברתית כזו או אחרת. חילול הקודש הוא מעשה פסול מצד עצמו. ישנם דברים מקודשים וערכים מקודשים שבהם לא פוגעים בשום מצב.

אינסטינקטיבית רבים מאיתנו נמצאים במקום הזה. ברור לנו שהמרחב הזה של קשר מיני בין גבר לאישה יש בו מימד של קדושה. זה בוודאי נכון אצל מי שמאמין שהקב"ה "קידשנו במצוותיו" ו"התיר לנו את הנשואות לנו", אבל זה לא נעצר שם. לא צריך להיות אדם דתי כדי לחשוב שלא כל מה שבא בהסכמה הוא מוסרי. אפשר לייחס קדושה למרחב הזה, גם לא לפי כל גדרי ההלכה, אבל בכל זאת להציב סטנדרטים מסוימים למה מוסרי ומה בלתי מוסרי. העולם המערבי מסתבך מאוד בניסיון להסביר לעצמו למשל מה כל כך נורא בזנות. אולם האמת היא שזה מתחיל מזה שהאינסטינקט המוסרי שלנו לא מוכן לקבל סחר בדבר שבעינינו יש בו קדושה. עולם מוסרי מחולן, בלי ערכים של קדושה וטהרה, הוא עולם מוסרי רזה מאוד שמסוגל להכשיר את כל השרצים שבעולם. עולם מוסרי שבו הקדוש ברוך הוא נוכח, ולכל הפחות לקדושה יש מקום, הוא עולם שלם הרבה יותר.

2

השופטים יחליטו

החלטת שופטי בית המשפט העליון למנוע משר הפנים אריה דרעי לזמן לשימוע לפני הדחה את ראש עיריית טבריה רון קובי, מעלה לא מעט תהיות. ראשית, יש כאן עוד הרחבה של המגמה לאסור על שרים לקבל החלטות בתקופת בחירות. המגמה הזאת בעייתית, בעיקר לנוכח העובדה שבמציאות הנוכחית ישראל נמצאת כבר יותר מחצי שנה בתקופת בחירות והסוף, כלומר הרכבת ממשלה שתזכה מחדש באמון הכנסת, עדיין רחוק. בתסריט הכי אופטימי זה יקרה באוקטובר. בפועל זה יכול להיגרר גם לנובמבר ואפילו לדצמבר, שלא לדבר על האפשרות של מערכת בחירות רצופה שלישית, שבהחלט מרחפת בחלל האוויר. כמה זמן מדינת ישראל יכולה להתנהל כ"מדינה של מציאות בהמתנה" כמאמר השיר של להקת טיפקס? האם אין רגע שבו חייבים לתת למדינה להתנהל למרות הקושי האמיתי שקיים כאן?

התהייה השנייה נוגעת להתבטאויותיהם של שופטי בג"ץ בדיון, שמהן עלה חוסר נחת מופגן מכך ששר הפנים דרעי הוא זה שיקבל בסוף את ההחלטה. לטענת השופטים דרעי נתון במקרה הזה במצב של ניגוד עניינים, על בסיס התבטאויות שלו בעבר בנושא. אגב, אם תעשו חיפוש גוגל קצר תגלו עשרות התבטאויות קיצוניות וגועליות במיוחד של קובי נגד דרעי, ומנגד תתקשו מאוד למצוא ציטוטים של ממש של דרעי נגד קובי. אולם התחושה הכללית שעולה מבג"ץ היא כאמור חוסר הנחת מכך שההחלטה בנושא ההדחה נתונה בידי אישיות פוליטית. השופטים כנראה היו מעדיפים שההחלטה תתקבל באופן אחר, ולא על ידי שר הפנים. הבעיה היא שהמחוקק חשב אחרת. פקודת העיריות ברורה מאוד והסמכות במקרה הזה נתונה בידי השר באופן אישי לחלוטין. אז מה עושים השופטים? מטילים עוד ועוד מגבלות.

בהקשר הזה צריך להזכיר את דבריו של השופט שטיין בדיון בעתירה נגד השר אקוניס. נכון, שר הוא אישיות פוליטית וחלק מהשיקולים שלו הם פוליטיים. זה לא סוד הרי ששר הוא חלק מהדרג הפוליטי. כאשר המחוקק מעניק לשר סמכויות, הוא יוצא מנקודת ההנחה שהשר ישקול גם שיקולים פוליטיים. לכן, אם שר מקבל החלטה תוך כדי לקיחה של שיקול פוליטי בחשבון הוא לא חורג מסמכותו. הגבלת טווח השיקולים של שרים בקבלת ההחלטות היא לא מילוי רצון המחוקק אלא עיוות רצונו. כעת ייאלץ דרעי להמתין עם הדחתו של קובי, מה שעלול בסופו של דבר לסכל את ההדחה לחלוטין. האם זה יפעל לטובת תושבי טבריה? לא בטוח בכלל.

3

המקל והגזר

החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני לאשר בנייה של מאות יחידות דיור לפלשתינים בשטחי C ביהודה ושומרון עוררה, כצפוי, ביקורת בהתיישבות. הסיבה לכך היא התחושה המגובה במספרים שהבנייה הפלשתינית הבלתי חוקית באזורים אלו היא רבה מאוד. תוספת חוקית תעצים את הנוכחות הפלשתינית בשטחי C וממילא תקשה על החלת הריבונות הישראלית באזורים אלו. כל זאת במסגרת תוכנית פיאד, שמטרתה למנוע כל אפשרות להחלת הריבונות ביו"ש.

אולם מנגד צריך לזכור שגם בתסריט של החלת ריבונות לא יהיה מנוס ממתן אישורי בנייה לפלשתינים בשטחי C. בני אדם הרי אינם מתגוררים באוויר. הם מתחתנים, יולדים ילדים וצריכים לגור היכן שהוא. לאור זאת, מבחנה הגדול של התוכנית למתן אישורי בנייה לפלשתינים לא יהיה בצד הגזר אלא בצד המקל: האם בצד אישורים לבנייה חוקית יתחילו הרשויות לאכוף את האיסור על בנייה פלשתינית בלתי חוקית בהיקפים שיהוו התמודדות של ממש עם התופעה? ואם צריך לתת עצה מאיפה להתחיל, אז הנה אחת: תתחילו מחאן אל-אחמר. אחרת כל העניין נראה כמו בדיחה.

***הפינה הכלכלית***

עתיד מדאיג

אם ננסה לסכם בארבע מילים את דו"ח התעסוקה בישראל, שפרסם השבוע משרד העבודה והרווחה, נוכל לעשות זאת כך: ההווה סביר, העתיד מדאיג. נתחיל מההווה הסביר. שיעור התעסוקה בישראל, כלומר אותו חלק מהאוכלוסייה שבגיל העבודה שעובד או מחפש עבודה באופן פעיל, הוא גבוה מאוד, 78.3 אחוזים, כחמישה אחוזים מעל הממוצע במדינות המפותחות, מדינות ה–OECD. גם שיעור האבטלה במדינת ישראל נמוך במיוחד, ארבעה אחוזים, ומבטא מה שמכונה בעגה המקצועית "אבטלה חיכוכית", כלומר אבטלה שנובעת מהתנהלות רגילה של שוק העבודה שבו אנשים מחליפים מדי פעם מקום עבודה.

עד כאן ההווה הסביר, ומכאן לעתיד המדאיג. הנתון המדאיג הראשון הוא פריון העבודה, כלומר כמות התוצר שמייצר בממוצע כל עובד במשק. פריון העבודה בישראל אומנם עולה, אך הפער בינו ובין הפריון הממוצע במדינות המפותחות נותר קבוע. אנחנו פשוט לא מצליחים להדביק את הפער. הנתון המדאיג הנוסף הוא ששתי האוכלוסיות עם שיעור התעסוקה הכי נמוך במדינת ישראל, האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הערבית, הן שתי האוכלוסיות שגם הכי צומחות מבחינה מספרית. השילוב בין שני הנתונים הללו מעלה שקשה לראות את מדינת ישראל מצליחה להמשיך לשמור על שיעורי תעסוקה גבוהים כל כך לאורך זמן. ואם לא די בכך, גם המועסקים מקרב האוכלוסיות הללו מועסקים בדרך כלל במקצועות בעלי פריון נמוך, כך שגם סוגיית פריון העבודה הנמוך לא תיפתר כל כך בקלות.

חלק נוסף בדו"ח מנסה לנתח באמצעות מגמות עכשוויות לאילו מקצועות יש עתיד ולאילו מקצועות לא מצפה עתיד מזהיר. בין היתר נבדק באילו מקצועות יותר מ–40 אחוזים מהמועסקים הם בני 25–34. מתברר שב–2016 היו 41 אחוזים ממעצבי הפנים ומעצבים אחרים בגילים אלה. גם קרוב למחצית מבין המרפאים בעיסוק (47 אחוזים) היו בגילים אלה, וכך שיעור הצלמים (47 אחוזים). מבין מתכנתי היישומים, 42 אחוזים לא עברו את גיל 35. ההנחה היא כמובן שלמקצוע "צעיר" יש יותר עתיד. גם רשימת המקצועות ה"מזדקנים" לא תפתיע אתכם מן הסתם. בקרב חייטים, 66 אחוזים עברו את גיל 45 ב–2016, לעומת 55 אחוזים ב–2012, בקרב חרטים שעובדים על מכונות קונבנציונליות — 76 אחוזים עברו את גיל 45 לעומת 63 אחוזים ב–2012, ובקרב נהגי אוטובוסים — 64 אחוזים לעומת 61 אחוזים בעבר.

נתון מעניין נוסף נוגע למגמה העולמית של מעבר לעבודה כעצמאים. בעוד בעולם המערבי מדובר בתופעה משמעותית מאוד, בישראל העלייה בשיעור העובדים העצמאים (פרילנסרים) היא מינורית, וכמעט כולה בקרב נשים. בשיעור הגברים שעובדים כעצמאים כמעט לא חל שינוי בשנים האחרונות.

לתגובות: shlomopy@gmail.com