בעד שנאת חינם – סיפור לילדים

זה היה בשבוע של סבא נחמיה, המכונה בפינו סבוש. כל שנה אנחנו מתארחות בדירה הקטנה שלו בטבריה.

אסתי רמתי , כ"ט בתמוז תשע"ט

שנאת חינם
שנאת חינם
איור: עדי דוד

הכנרת נמצאת במרחק של כמה דקות הליכה, וזה כיף גדול לשתי עירוניות כמונו.

הבעיה היחידה היא שחם בטבריה. נורא נורא חם. אחרי בוקר שלם שטיילנו בו בשביל סובב כנרת, היינו כבר שפוכות. סבוש היה נמרץ ורענן כהרגלו, שזה קצת פדיחה אם חושבים על העובדה שהוא מבוגר מאיתנו באיזה שישים שנה. טוב, הוא רגיל לחום. "סבוש?" פניתי אליו, "יש בטבריה קניון?"

"קניון?" הוא שאל בפליאה. "לא, זה לא נוף של קניונים. זה יותר בדרום, אולי באזור אילת..."

"לא קניון כזה, סבוש", הסבירה רעות, "מרכז קניות, עם חנויות".

"ועם מזגן!" הדגשתי.

"אה...מזגן..." רעות חזרה אחרי ועצמה את עיניה.

סבוש צחק. "טוב, הבנתי. אפשר ללכת לכמה שעות לקניון בעיר, אין בעיה. אני אקנה לכן שם ארוחת צהריים".

איזה כיף היה לצעוד לתוך החלל המאוורר והממוזג! זה היה קניון גדול עם המון דוכנים, ושלטי המבצעים בלטו מכל עבר. חולצה שלישית חינם, ילקוט שני בחצי מחיר, שניים פלוס אחד על כל מלאי הספרים. רעות מיד התמקמה ליד דוכן הספרים והתחילה לעלעל. "היי, תראה סבוש", הערתי את תשומת ליבו, "כשקונים שתי ארוחות ילדים בבורגר הזה מקבלים קלמר חינם! שווה!"

"בטח סתם קלמר מעפן..." אמרה רעות והמשיכה לדפדף, אבל סבא היה רעב. "טוב, בואו נזמין", הוא אמר. כשסיימנו לאכול (היה טעים) הקופאית הושיטה לנו קלמר עם הדפסי אימוג'ים מתוקים ממש. "איזה קלמר חמוד!" התלהבה רעות והושיטה את היד לקחת אותו, "זה יהיה לי ממש מעולה לטושים". "מה פתאום לטושים שלך?!" אמרתי. "הקלמר שלי כבר מקושקש ומרופט לגמרי, וחוץ מזה, אני זאת ששמתי לב למבצע הזה!"

"אבל לך יש את הקלמר עם החד-קרן שדודה ברכה קנתה לך בשנה שעברה אחרי שכבר קנית את הקלמר עם הלבבות", הזכירה לי רעות, "הוא חדש לגמרי, והוא ממש יפה". "אם הוא כל כך יפה, את יכולה לקבל אותו, ותני לי את האימוג'ים!" התחלתי לכעוס. "מה פתאום שתקבלי את הקלמר שזכינו בו בגללי?!"

"בגללך?" רעות התעצבנה בחזרה, "אפשר לחשוב! הייתי יכולה לשים לב למבצע בדיוק כמוך, זה סתם היה פוקס! זכינו בו בכלל בגלל סבוש! סבוש, נכון שאם יש לעידית קלמר חדש בבית והריצ'רץ' של הקלמר-טושים שלי קרוע, אני צריכה לקבל את הקלמר הזה?"

סבוש המסכן היה ממש נבוך. הוא חייך לקופאית חיוך מתנצל, לקח ממנה את הקלמר והכניס אותו לתיק שלו. "בואו בנות, נלך הביתה", הוא אמר. התיישבנו באוטו ולא דיברנו כל הדרך. איזה מעצבנת הרעות הזאת! כל דבר יפה היא חייבת לנסות לחטוף לעצמה? לפי איך שהיא לא הביטה בי בכלל, הבנתי שגם היא עצבנית עליי. חוצפה יש לה! מי שהפר את השתיקה היה סבוש.

"אתן יודעות, בנות? אני בעד שנאת חינם". "מה?" התפלאנו יחד. "כן. שונא מתנות יחיה, נכון? גם דברים חינמיים יכולים לגרום למריבות, אז אני לא אוהב אותם. הייתן הרבה יותר נחמדות זו לזו לפני שזכינו בקלמר החינמי הזה".

הבטנו זו בזו, ולפחות אני די התביישתי. נראה לי שגם רעות.

"את יודעת מה?" היא אמרה, "אולי זה יהיה גמ"ח ביתי? נמלא את הקלמר בכלי כתיבה, ואז אם אחת מאיתנו תאבד דברים, היא תוכל להשלים ציוד מקלמר האימוג'ים".

"רעיון מעולה", הסכמתי, "ככה נהפוך אותו לקלמר אהבת חינם אמיתי..."