"הקיצוניות של בן גביר לא שווה את המנדטים"

לקחי בחירות 2019 מועד א' נלמדו באופן חלקי בלבד. לקראת הבחירות בספטמבר נרשמו אמש בוועדת הבחירות המרכזית 32 רשימות מועמדים - 15 פחות משיא כל הזמנים של הבחירות באפריל שעמד על 47 רשימות.

אמרנו לא פעם, ונחזור ונאמר זאת שוב - בבחירות בישראל, עם אחוז חסימה שעומד על 3.25%, עוברות בין 10 ל-12 רשימות. לכנסת ה-21, קצרת הימים, נכנסו לבסוף 11 רשימות בלבד. אפילו מפלגה כמו הימין החדש, עם כוכבים ענקיים של הציונות הדתית, לא נכנסה; מרצ הוותיקה התנדנדה; וכולנו של משה כחלון עברה על הקשקש. המסקנה של השתיים האחרונות - לבד זה מסוכן.

היו ראשי מפלגות קטנטנות שבחרו לעזוב את המערכה - הם למדו את הלקח. אבל דווקא בימין האידיאולוגי, האגו ניצח את ההיגיון. מימין לליכוד ירוצו בבחירות 2019 מועד ב': הימין המאוחד, זהות של משה פייגלין, עוצמה יהודית של תלמידי הרב כהנא, מפלגת החרד"לים נעם, הימין החילוני של ראש עיריית טבריה רון קובי, צומת עם אורן חזן בראש. לא פחות משש רשימות, שבע אם סופרים את ישראל ביתנו במחנה הימין ולא במחנה ליברמן.

לעומת זאת, משמאל לכחול לבן ירוצו: העבודה-גשר, המחנה הדמוקרטי, הרשימה המשותפת, ועוד שתי רשימות המזוהות עם הציבור הערבי - דעם וכראמה ומוסאוא – כבוד ושוויון. השמאל החבוט משורות האופוזיציה, התכנס לארבע רשימות שאמורות למנוע זליגת קולות. הימין לא למד כלום מהבחירות האחרונות, ואלה שקדמו להן. האגו גדול מן ההיגיון.

המשא ומתן בין עוצמה יהודית והימין המאוחד נוהל בחוכמה. בנט התנגד נחרצות לשילובם של תלמידי הרב כהנא ברשימה, גם במחיר של אובדן קולות. בסביבתו של הרב רפי פרץ אמרו מיד לאחר הבחירות שהמתווה הרצוי בעיני הרב הוא הפרת ההסכם עם עוצמה יהודית, במידה שהפיצוי יהיה איחוד משפחות עם בנט ושקד. שני הצדדים - ראשי הימין החדש וראשי הבית היהודי, יודעים שציבור מצביעי הציונות הדתית ברובו סולד מדרכו של איתמר בן גביר.

הציבור הזה לא מזדהה עם תורתו של הרב כהנא, לא קרוב לשם אפילו. בבחירות הקודמות הטירון הפוליטי תא"ל הרב רפי נכנע ללחציו של בנימין נתניהו. הוא לא עמד בכמות הטלפונים מהלשכה, והוא היה אולי מעט נרגש כשראש הממשלה הוא זה שמפעיל עליו באופן אישי לחצים. הפעם הוא הפגין עמוד שדרה יותר יציב. הוא לא התכופף נוכח הלחצים שהופעלו עליו למנוע איחוד עם שקד ובנט, הוא לא נענה לפניות להגמיש עמדות מול בן גביר, ולהעניק לו מקום חמישי ברשימה של הימין המאוחד.

מיד לאחד הבחירות הקדומות רצו באיחוד מפלגות הימין, ובעיקר בבית היהודי, להבין כמה היה שווה באמת האיחוד עם עוצמה יהודית. הם שכרו אנשי מקצוע משתי חברות שונות, שבחנו לעומק את כלל תוצאות האמת בקלפיות. הם בחנו גם את תוצאות בחירות 2015, אז הבית היהודי כלל את הבית היהודי והאיחוד הלאומי, מול בחירות 2019 שבהן איחוד הימין כלל את הבית היהודי, האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית, ומולם הימין החדש. התוצאות היממו אותם.

התברר שהתרומה של עוצמה יהודית, לכלל המחנה לא קרובה למה שמבטיח כל העת איתמר בן גביר. הוא טוען שהוא שווה 70 אלף קולות - כלומר יותר משני מנדטים, אך הנתונים מעמודי האקסל מראים אחרת. תרומת עוצמה נאמדת ב-15 אלף קולות. בהנחה שיש אי דיוקים, אנשיו של הרב פרץ העריכו את יכולתו האלקטורלית של בן גביר ב-20 אלף קולות לכל היותר. המשמעות - חצי מנדט.

בן גביר וברוך מרזל לכנסת כמה פעמים, אך אף פעם הם לא רצו לבד - תמיד בחיבורים. ב-2009, כשאחוז החסימה היה נמוך משמעותית, הם נכנסו כאשר התחברו לאיחוד הלאומי. בבחירות 2015 הם רצו יחד עם אלי ישי ולא עברו את אחוז החסימה.

ההחלטה לא להתאחד עם בן גביר ומרזל עשויה לעלות מחיר פוליטי מסוים לראשי הימין המאוחד. הם בוודאי עוד יותקפו קשות על העמידה האיתנה שלהם מול הלחץ התקשורתי של בן גביר, ולהבדיל מול המתקפות של בנימין נתניהו וראשי הליכוד, שיאשימו אותם באובדן שלטון הימין.

אבל ההחלטה של שקד, בנט ופרץ ראויה לשבחים. הם מנעו מעצמם את הכתם ההיסטורי של ריצה עם תלמידי הרב כהנא באותה הרשימה. בבחירות הקודמות, לאחר כניעתו של הרב פרץ ללחצי נתניהו, ציבור חובשי הכיפות שלא רצה את בן גביר ברשימה מצא מפלט - הימין החדש. בנט ושקד אמנם לא עברו את אחוז החסימה – 1,400 הקולות החסרים כואבים לשניהם בגוף עד היום.

אבל מבין כמעט ארבעת המנדטים הללו היו מצביעי ימין שלא מזדהים עם דרכו של הימין החרד"לי, ובוודאי לא עם מי שתמונתו של ברוך גולדשטיין, רוצח 29 הפלסטינים במערת המכפלה, תלויה בסלון ביתו.

לו היה יוצא לפועל החיבור של הימין המאוחד עם עוצמה יהודית, איזו אלטרנטיבה הייתה לאותם מצביעים? חלקם אולי היו חוזרים לליכוד, אך חלקם גם היו מחפשים את המפלגה הבאה עם כבוד למסורת ולחובשי כיפות. המפלגה הזו היא לא אחרת מכחול לבן. ההערכה בצמרת הימין היא שבין מנדט שלם לשניים היו הולכים לאיבוד לטובת הליכוד וכחול לבן, לו היו בוחרים בימין המאוחד ללכת עם בן גביר ו-15 אלף הקולות שהביא רק לפני שלושה חודשים.

בחודש אפריל נתניהו עמד מקרוב, לחץ על איחוד בימין, והכניס את בן גביר לרשימה תוך שהוא מפנה מקום אצלו בבית לאחד מאנשי הבית היהודי. גם הפעם נתניהו לחץ, אבל הרבה פחות. המוטיבציה של ראש הממשלה ירדה, וגם הדחיפות פחתה. נתניהו לא רצה לראות את השותפות של בנט, שקד, פרץ וסמוטריץ', והעדיף אותם קטנים יותר ומתקוטטים יותר - הפרד ומשול.

אבל הרב רפי התבגר פוליטית ולא נענה ללחציו של נתניהו, ובנט ושקד גם עצמאיים מדי. אם בבחירות הקודמות עשה נתניהו "קמפיין געוואלד" ממש בשעות האחרונות לפני סגירת הקלפיות, ומיעט לתקוף את השותפים הטבעיים בימין האידיאולוגי. הפעם תהיו בטוחים שכאשר שקד בראש ובנט הוא המנוע, המתקפות של ראשי הליכוד, ושל נתניהו אישית, כלפיהם יהיו משמעותיות יותר, ולאורך תקופה ארוכה יותר. לא עוד שיטת הגוש, אלא קודם כל להיות המפלגה הגדולה והמשמעותית ביותר בכנסת, גם על חשבון השותפים. מבחינת נתניהו, בנט ושקד הם שותפים מוכרים מאוד, ונאמנים פחות. לכן לא אכפת לו לפגוע בהם אלקטורלית.

זו הייתה אחת הסיבות שבגללן תמכה שקד במשך רוב השבוע בחבירה עם בן גביר. היא חששה שריצה נפרדת תשמש כלי נשק בידי נתניהו. שרת המשפטים לשעבר היא פוליטיקאית מיומנת, נערצת בימין, ואוהבת להיות אהובה. אבל היא צריכה להתבגר. עכשיו היא האישה היחידה שמובילה מפלגה בבחירות, וחיצי הביקורת כלפיה יהיו מחודדים יותר ורעילים יותר. כשגדלים ומתפתחים, נעשים מסוכנים יותר. טוב יהי אם שקד תשאיל חליפת עור עבה מחברה נפתלי בנט שמורגל בכך, כי זה מה שיידרש לה בקיץ החם הצפוי לנו בחודש וחצי שנותר לבחירות.

יואב קרקובסקי הוא ראש התחום הפוליטי בתאגיד