ידעתי שאעזוב את המשרד שהיה לי בית ב-2019, לא כך תכננתי להיפרד.
חשבתי שאדבר רק אל עובדי ומנהלי האהובים, אצליח להכניס לכל היותר מסר אחד משמעותי לתקשורת, אעשה מסיבה כלבבי בקרחת יער בהרי ירושלים ואעבור לאתגר הבא.
אז למעשה אני חייבת תודה לשר אוחנה על ההספדים המפוארים שזכיתי להם, ועל גלי חום ואהבה שעטפו ועוטפים אותי בשבועות האחרונים.
אני מבקשת לדבר אליכם היום, בלי גרגר של ציניות. אני מלאת תודה והכרת הטוב על הזכות שניתנה בידי לצמוח ולגדול, לעשות, להשפיע לטובה, להוביל במשרד הזה, 23 שנים, מתוכן 5 וחצי שנים כמנהלת הכללית.
הגעתי למשרד המשפטים מתוך תחושת שליחות, ואני מסיימת את תפקידי עם אותה תחושה ממש. התחלתי את דרכי בשוק הפרטי ובחרתי בשירות הציבורי.
אני משרתת ציבור גאה, בת להורים שהקדישו את חייהם לשירות הציבורי, וסליחה על הקלישאה החילונית כמאמר אורי אורבך ז"ל - אני גם נכדה לסב שהיה רב עיר, שליח ציבור.
את הערכים היהודיים, הציוניים, הדמוקרטיים, עליהם עומדת מדינת ישראל, ספגתי מינקות דרך סיפור חייהם של הוריי.
אמי ואבי נולדו ברומניה תחת שלטון מלוכני, שהתחלף בשלטון פשיסטי, שהתחלף בשלטון נאצי, שהתחלף בשלטון קומוניסטי. כיהודים, נרדפו הורי על ידי כל המשטרים תחתיהם חיו.
גדלתי בבית שעבורו מדינה יהודית ובה משטר דמוקרטי, היא חלום, משאת נפש, הגשמה, אחריות, מחויבות, תיקון.
זה הבית, אין בלתו. זה הסיפור שלנו ואין אחר.
הזדמנות לבית שהוא מקור לביטחון, לגאווה, לתקומה, הזדמנות לכונן חברת מופת שוויונית, סובלנית, ערכית, אוהבת אדם.
אמי ואבי חינכו אותנו למצוינות, למוסר עבודה, להתמדה, להקרבה, לדוגמא אישית, לנשיאה באחריות, לביקורת, לביקורת עצמית, ליושרה, לפתיחות, לאנושיות,
הם עדיין לא בטוחים שהחינוך שלי לגמרי הצליח, אבל זה סל הערכים שהבאתי איתי.
יכולתי להכביר מילים על ניהול משרד ממשלתי, ואני מנסה לתמצת את העיקר שחשוב לי להנכיח במעמד זה. לספר על הערכים שמובילים את המשרד המורכב הזה בשנים האחרונות. קונגלומרט בן 40 יחידות ואגפים, על 5,000 עובדיו, 3 מיליארד ₪ תקציבו, שנמצא בצמיחה מתמדת, תוך קבלת עוד ועוד משימות לאומיות חדשות לבקרים ועושה זאת במחוייבות עמוקה לפעול לעשיית צדק ולשירות הציבור בתחום המשפט, בהתאם למדיניות הממשלה, תוך הגנה על שלטון החוק, על זכויות אדם ועל ערכי היסוד של מדינת ישראל שבה הכל שווים בפני החוק.
משרד שחרט על דגלו מקצועיות, תכנון, בקרה, חדשנות, יעילות, מדידה, תיקוף יעדים אסטרטגיים והתאמה ליעדי הממשלה ולמגמות עולמיות, עידוד יזמות ושינוי תפיסות מסורתיות.
לא רק אכיפה אלא גם מניעה. לא רק ישיבה במגדל השן – אלא ירידה לשטח; לא רק תוספת כח אדם – אלא פיתוח והטמעה של טכנולוגיות חדשניות ושינוי שיטות עבודה; לא רק קבלת החלטות בינינו לבין עצמנו, אלא יצירת שותפויות, תלת מגזריות. כי הממשלה לא יכולה לפעול לבד! גיוון אנושי ורעיוני, חיפוש אחר פתרונות הוליסטיים לסוגיות מורכבות. וכל זה – תוך חתירה ללוחות זמנים שמשאירים אותנו רלבנטיים, ומבלי לנפח דרישות ותקציבים.
יש לאמא שלי ביטוי בגרמנית – GESAGT - GETAN. אומרים, עושים. זה ה-SOUND BITE של ילדותי.
והעיקר – לזכור כל הזמן שהאזרח במרכז. כי האזרח הקטן נושא אלינו את עיניו.
ניהלתי 5 וחצי שנים ארגון ענק ומשמעותי בתנאים של חוסר ודאות; עם שלטון שמאיים להתפרק ולהרכיב את עצמו מחדש כל כמה חודשים.
לא התעכבתי בקיטורים על שחקני הוטו, על חסמים בירוקרטיים. הקטר שלי לא הוציא עשן, אלא חתר קדימה כל הזמן, להגיע בזמן לתחנה הבאה.
הניהול המחוייב, העקשני, המדיד והמביא הישגים קצרי טווח (quick wins) מבלי לוותר על השקעות ארוכות טווח – זכה לגמול והערכה מכל שותפינו בממשלה – ובראשם האוצר. הזדמנות ראשונה לומר תודה לשותפינו הרבים.
בחמש וחצי השנים האחרונות נעשה ברור לכולם, ובראש ובראשונה לאוצר, שאנחנו משרד חברתי, כי השירותים שנותן משרד המשפטים הם שירותים חברתיים, לא פחות מחינוך, רווחה או בריאות. לצד זה תרמנו את תרומתנו לכלכלה – במאבק בהלבנת הון, בעמידה ובשיפור מדדים בינלאומיים, בהיותנו ראש חץ בשירותים מקוונים וטיוב רגולציה, בצמצום בירוקרטיה וחיסכון של אלפי שעות עבודה למשק, בשיפור הוודאות העסקית.
שכנענו והשתכנענו שאנחנו משרד חברתי, גם, כי היה לי חשוב שנתחבר למשימות שלנו ממקום ערכי, ממלכתי, אנושי, לא טכנוקרטי.
לצד זה, הצמדנו תג מחיר ליד כל משימה וחיפשנו דרכים חדשניות לנצל את המשאבים העומדים לרשותנו. מיקדנו וייעלנו פעילות ושיפרנו אימפקט.
עמדתי כאן לפני 5 וחצי שנים, ובקול רועד ציטטתי את ניוטון שאמר שאנשים בונים יותר מידי חומות ופחות מידי גשרים.
הקול רעד, כי גם לי לא היה קל להגיד במקום שהאתוס שלו הוא שמירת סף, בניית חומות, סימון גבולות – שחייבים לבנות גם גשרים. ושזו, תהיה המשימה שלי.
אני גאה לומר, שיחד, הפכנו את האמירה הזו למציאות. התחייבתי לא לעמוד בשום קצה. התחייבתי לא לבנות חומות. התחייבתי להושיב סביב אותו שולחן אנשים שלא העלו על דעתם לשבת יחד. התחייבתי לבנות אמון.
תקראו לי נאיבית, אבל אני מאמינה בשירות ציבורי ממלכתי. יש דבר כזה, ממלכתיות. דאגה לאינטרס הציבורי המשותף, מקצועיות שמנסה לאזן בין מגוון שחקנים, מקצועיות שנושאת בחובה מתינות ואת היכולת לגשר בין קצוות.
אל תשלחו לעובדי המדינה פרחים כשאתם מרוצים מהם, ואל תגידו להם להניח את המפתחות – כשאתם לא. אל תנכסו אותם לצד זה או אחר. מחובתם לפעול באופן מקצועי, לפי העניין, בהקשבה בהידברות ובענווה, ולא לפי סדר היום שמישהו מניח שהם הביאו איתם מהבית.
הממלכתיות של היום איננה כור ההיתוך של בן גוריון, אלא גרסה מודרנית שרואה את החשיבות שבגוונים, בקולות השונים, מחוייבת לתת לכולם מקום. ממלכתיות שמקנה שייכות לאוחזים בה.
אני גאה לעלות במדרגות הבניין הזה ובעוד עשרות בניינים של משרד המשפטים, ולראות חילונים דתיים וחרדים, יהודים וערבים, ילידי הארץ ועולים ובני עולים, צעירים ומבוגרים, בוגרי מכללות ואוניברסיטאות מכל רחבי הארץ, כולם עם אש יוקדת בעיניים, שעבורם השירות הציבורי הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מקום שאליו יכנסו ובו יפרחו על בסיס מצויינותם, עובדים יחד כתף אל כתף. משרתי ציבור מקצועיים וחדורי תחושת שליחות שמתכנסים למכנה משותף, שמשרתים את כלל הציבור במדינת ישראל מבלי לשאול – האם הציבור הזה הוא אני.
אני משאירה ארגון מבוקר, מטופח, מתוקצב היטב, מנוהל, ארגון שמבין ש"אמון הציבור" הוא היעד הקשה ביותר להשגה, והוא לא נקנה ביחסי ציבור. ארגון שלומד פעם אחר פעם שאמון נרכש ואמון אובד בעשייה יומיומית שחייבת להיות הכי מקצועית, אמינה, שקופה, פתוחה לביקורת, קשובה, אנושית, לא מנוכרת. האחריות מוטלת על כל אחד מאיתנו, מראשון המנהלים ועד אחרון העובדים.
אני רוצה לנצל את הרגע הזה כדי לגלות לכם שאנחנו מודעים עד כאב לכך שהדרך עוד ארוכה, אבל יש כאן מחוייבות להילחם ולבקר את עצמנו, ולהשתנות – עד שנשתפר.
אני משאירה ארגון ערכי שלא מתנצל על כך שחרט על דגלו את הערך היהודי של דאגה לאלמנה, לגר וליתום; לא מתנצל על תפקידו לתת סיוע ומגן לחוליות החלשות ביותר בחברה, תוך תביעה ברורה לבוא ולקחת חלק.
לא לוותר על השייכות. לא לוותר על האחריות.
לכל מי ששופט אותנו ומבקר אותנו יום יום שעה שעה אני קוראת: בואו! תצטרפו! תבחרו בשירות הציבורי. רדו מהמרפסת, כנסו לרחבת הריקודים. השירות הציבורי שייך לכולם והשירות בו איננו חובה, אלא זכות. ממשו את זכותכם האזרחית, היו משרתי ציבור.
אני רוצה להודות לראש הממשלה בנימין נתניהו שהפקיד בידי את המשימה של הובלת הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, גיבהותקצב את כל המלצותינו. התהליך לא הושלם. התחלנו- עוד לא הצלחנו. זוהי חובתנו כממשלה וכחברה לא לוותר- עד שנראה את השינוי.
אני רוצה להודות לנשים שנתנו לי הזדמנויות: נאוה בן אור ועדנה ארבל שקיבלו אותי לפרקליטות; נילי ארד, המנכ"לית הראשונה בשירות הציבורי בכלל ובמשרד המשפטים, שמינתה אותי למנהלת מחלקת חנינות; שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני איתה עבדתי 9 חודשים; ושרת המשפטים לשעבר איילת שקד.
עם סיום תפקידי תישאר חברתי קרן טרנר האישה היחידה שמשמשת כמנכ"לית בשירות הציבורי. בואו נדבר על זה! אבל לא היום...
נשים – תתמודדו יותר! חשפתי היום את ילדי האהובים כדי לחזק אתכן! שרים ושרות– תחשבו על זה. אנשי ונשות תקשורת – שימו את הנושא על סדר יומכם.
אני רוצה להודות לחבורת המנכ"לים המשובחת והמסורה שזכיתי לעבוד איתה – חלקם יושבים כאן. למדתי מכם הרבה, אתגרתם אותי, רציתי להתחרות בכם תחרות בריאה, ולנצח. לא היה תחליף לקבוצת התמיכה הזו.
תודה לאלפי עובדי משרד המשפטים איתם זכיתי לעבוד לאורך השנים – בזכותכם המכונה הזו עובדת, ולא בכדי חשבתי שצריך להשקיע בכם ולהיטיב את סביבת העבודה שלכם לפני שאני דורשת מכם להשתפר. תודה על אהבה אינסופית, מטלטלת, שהרעפתם עלי בשבועיים האחרונים.
תודה להנהלת משרד המשפטים – אני גאה בכם. באתם מכל עבר – מתוך השירות הציבורי, מהמגזר העסקי, מהמגזר השלישי, מהאקדמיה, מהצבא.
לכבוד היה לי לשבת בוועדות איתור ולבחור בכם או לגנוב אתכם, כחוק, ממשרדים אחרים. יצרנו הנהלה מגובשת, מפרה, תומכת.
תודה ליועמ"ש אביחי מנדלבליט איתו זכיתי לעבוד בשלוש השנים האחרונות. מופקדת בידך המשימה הרגישה והיקרה לי של שיקום האמון בין יוצאי אתיופיה למשטרה. אני מאמינה בך.
תודה לפרקליט המדינה שי ניצן – שהיה שותף למהלכים משמעותיים, להטמעת תפיסה של ניהול מבוסס נתונים, של מיקוד פעילות, של גיוון הפרקליטות. תודה על יכולת לא מובנת מאליה – לריב, התווכח, לחלוק, ולחזור למערכת יחסים עניינית וחברית.
תודה מיוחדת לשני המנהלים הראשונים שהבאתי, האחד מהמגזר העסקי והשני מהצבא. סמנכ"ל תכנון מדיניות ואסטרטגיה אלדד קנטי וסמנכ"ל בכיר לוגיסטיקה תא"ל במילואים מופיד גאנם. גאוותי על כך שהקפתי את עצמי באנשי מקצוע מהמעלה הראשונה כמותכם; לא יס-מנים; חזקים; טובים ממני; בגובה העיניים; יודעים לתת ולקבל ביקורת. בלעדיכם המהפכה שחוללנו כאן לא היתה יוצאת לדרך.
תודה לאנשי אגף הדוברות שליוו אותי מקרוב כל השנים, ובפרט ליובל, מיכל ויערה.
תודה ללשכה שלי לאורך השנים – מבוקר עד לילה, סליחה, בהתאם לאמנת איזון בית – עבודה רק עד 19:00... סייעתם, ייעצתם, דאגתם, תמכתם, הכנתם, ליוויתם, הצחקתם, האכלתם. תודה לסטודנטים הנהדרים. תודה לעדינה שמלווה אותי מאז שהייתי מנהלת צעירה במשרד, נופר, אורטל ומירב המיוחדת במינה. תודה לעוזרים המופלאים לאורך השנים – מיכל כהן הראשונה, נדים עבוד, רוני זלושינסקי, מיכל כהן (הגבלים עסקיים), דועא אבו אליונס, נעימה חינאווי, דרור יוסף, אלי מוגילבסקי, יהודה בן יעקב, סוזאן דסוקי, והמתמיד בראש הגדוד, נסיך התקש"יר, עמיר הרן. תודה לנטע. בלעדייך, אני חצי בן אדם.
אני גאה בכך שהקפתי את עצמי באנשים נפלאים, מצטיינים, חדורי שליחות, שאף אחד מהם לא נולד עם כפית של זהב, מנפצי תקרות זכוכית אישיות וחברתיות, יהודים וערבים, חילונים וחרדים, ילידי הארץ ועולים, בריאים ובעלי מוגבלות.
ולסיום, תודה לחברים אהובים, למשפחתי המיוחדת.
אני רוצה לספר לכם שבכל יום שישי, אני מגיעה להורים שלי. אני צריכה לדעת שאני יכולה לבוא ולהסתכל להם בעיניים ולדעת שלא עשיתי שום דבר שמבייש אותי. אמא ואבא, אתם, ורק אתם, המצפן שלי. הדין וחשבון שלי הוא זה שאני נותנת לכם, לחינוך שלכם.
הגעתי למשרד לאחר שנדרתי נדר במהלך הריון שהסתבך עם הבת שלי בת ה-24, שאם תיוולד בריאה, אתפטר ממשרד עוה"ד שעבדתי בו ואבחר לשרת את הציבור. 23 שנים זכיתי להשיב על החסד שנעשה עימי.
בחרתי לסיים בשיר שליווה אותי בתקופה קשה אחרת שעברתי בשנים האחרונות. שירו של עומר אדם – מודה אני.
מודה אני כל בוקר
על כוחי
על אבי ועל אימי
מודה אני על גשם שנתת בשדותי
לדאוג לאוהבי נתת לי חיי.
על כל כשלונותי מודה אני
על אכזבותי פחדיי ומכשולי
הם כולם לטובתי.
אין אחר בליבי
רק לכם מודה אני.
וכמו שאומרים בקבוצות גמילה: קוראים לי אמי פלמור, בחרתי בשירות הציבורי, ואני משרתת ציבור גאה.
תודה.