יאיר הוא צעיר מלא רגש שמסרב למטפל שמוצמד לו לפי חוקי עיר המקלט שאליה הגיע. כן, מה ששמעתם. עיר מקלט. בעולם שבראה איילת סנאי (כתיבה ובימוי) יש מקום אחד שאליו אפשר להגיע כשקורה הנורא מכול – עיר מקלט, מקום שבו שוכנים לצד רוצחים בשגגה גם פסיכולוגים אינטלקטואלים וגם לוויים אשר זו נחלתם מאת ה'.
המחזה נע סביב דמותו של יאיר (גלעד שמולביץ המוכשר להחריד), צעיר כבן 20 פלוס שנמצא בעיר המקלט לאחר שהתערב בקטטה ובדרך לא דרך כיבה את פתיל חייו של אדם אחר. כאן גם נמצא חיסרון קטן בהצגה: משום מה לא סופק הסבר ראוי לקטטה שהתפתחה, וגם לא מובן איך בדיוק זה התגלגל למוות. אלו פרטים חשובים מאוד שראוי להקדיש להם רגע ארוך כדי שתנוח דעתו של הצופה. אי אפשר לגלגל הלאה את העלילה בלי לתפור היטב את החלק הזה, שמשום מה נותר פרום.
אבל למרות החור הקטן הזה, שמולביץ מחזיק את ההצגה בצורה מעוררת השתאות. שרון ונצובסקי ומתי סקיבא נותנים גם הם הופעה מרתקת – כל אחד בדרכו, אך ללא ספק שמולביץ הוא זה שמשאיר את הטעם המיוחד, וזאת בעיקר בזכות יכולותיו הרגשיות. זה מתחיל בהבעות הפנים, במימיקה העדינה שדרכה הוא מעביר את רגעי השפל ואת רגעי ההתאוששות, עובר דרך האמינות שהוא משדר כשהוא נדרש להתבונן אל נפשו הפצועה, ומגיע לשיא כשהוא חושף את הסוד המשפחתי המפתיע שמטלטל אותו לחלוטין.
גם אם נעזוב לרגע את העובדה שמדובר בתיאטרון שבהגדרתו הוא תיאטרון דתי ונשפוט את ההצגה 'נבכים' של תיאטרון השחר לפי כלים אוניברסליים כמו רמת המשחק, הידוק העלילה, אמינות השחקנים ומידת העניין – נראה שהיא לא נופלת מההצגות המקבילות שמופיעות באכסניות היוקרתיות כמו החאן, הבימה או הקאמרי. ברובד העמוק שלה, 'נבכים' מדברת על אנושיות (או חוסר אנושיות) דרך סיפור מקורי מאוד שאי אפשר שלא להתרגש ממנו, דבר שקשה לומר על ההצגות מיינסטרימיות שהרבה פעמים לוקות בסתמיות.
נכון, בדבר אחד היא אכן חסרה, והכוונה לנושא התפאורה כמובן, אבל על זה יש להגיד דבר אחד: אם לא נקבל את זה כגזירת גורל, שתיאטרון דתי משמעותו תפאורה דלה, לא ירחק היום שבו האבזור יהיה נוכח כמו עוד שחקן על הבמה. מעצבת התפאורה, אילה אופיר, עשתה כאן עבודה מעניינת ויפה, אבל עדיין ההרגשה היא שבתיאטראות "שלנו" צריך להמציא יש מאין ולעשות מביצה אחת ארוחה שלמה, ורצוי שתהיה גורמה.
בשורה התחתונה 'נבכים' היא הצגה שמדברת על האנושיות הבסיסית שמתגלה כשאנחנו צריכים להביט במראה ולראות את התווית הנוראה מכול – רוצח. פחד האשמה, שהוא אולי הפחד הכי גדול והכי עמוק של האדם, מתגלה כאן על הצד היותר קריטי ונורא שלו – זה שקשור בחייו של אדם אחר. איך נראית אשמה כזאת, ואיך מתמודד אדם נורמטיבי עם הטייטל הקשה הזה? ההצגה אומנם לא מספקת את כל התשובות, אבל מומלץ לצפות בה כדי להכיר תיאטרון חלוצי שלא פוחד לגעת בתהומות של עולם הרוח והנפש.