לאורך הדורות התפתחו מסורות ומנהגים בעם ישראל בתשעה באב, חלקם נשמרו עד עצם היום הזה בקהילות שונות, חלקם השתכחו. הנה כמה מהם:
בבוכרה נהגו המתפללים בליל תשעה באב לצעוד לבית הכנסת יחפים ממש. את פרקי איכה היו מחלקים בין המתפללים ולכל פרק היה לחן משלו.
במהלך יום תשעה באב נהגו המתפללים להתיישב בצידי הרחוב כאשר אפר מונח על הראש ולקרוא את הקינות בקבוצות במנגינה עצובה.
במרוקו לא רק הגברים נהגו לומר קינות בבית הכנסת. בכמה מהקהילות במרוקו נהגו הנשים לקונן בשפת הערבית-יהודית. הקינה הנשית המפורסמת ביותר היא קינת 'חנה וסבעת וולדאה' (קינת חנה ושבעת בניה). במהלך הקינות נהגו הנשים לבכות ולתלוש שער.
לאחר הקינות נהגו המתפללים, בעקר הנשים, ללכת לבית הקברות על קברי יקיריהם. הנשים נהגו למרר בבכי ולהתפלל לתחיית המתים ובניין בית המקדש.
גם ברוסיה נהגו הנשים להתכנס ולקונן. תיאור התכנסות נשים בשבת חזון אחרי הצהרים, כשתשעה באב חל במוצאי שבת, מובא בזיכרונותיו של ד"ר שמריהו לוין על אמו שהתאספה עם חברותיה וקראה מתוך ספר 'צאינה וראינה' גדול. הן לא שאלו אישה בשלום חברתה, אלא פתחו מיד בקריאת פרקי מגילת איכה.
"ולא די היה במקור העצוב והקודר אלא עמדו והוסיפו נופך של פירושים שונים, ליקוטי אגדות ומעשיות מאוצר המדרשים, האגדה ושאר ספרי יראים. כל פסוק שבמגילה היה בית קיבול לדרשות צער ויגון של דורות מקוננים ומתאבלים על תפארת שחלפה, על הוד שנעלם מתגרת יד אכזריה. כל סיפור רווי צער משל חברו, כל אגדה עולה על חברתה בתיאור האימה והחורבן. לא עברו רגעים מועטים, אמא לא הרחיקה עוד בקריאתה והבית נתמלא יללה איומה פולחת לב. כך תבכה עיר שיצא דינה מלפני גוי אכזר, דומה היה: כל העוני וכל המצוקה של החורבן לא אירעו בדורות מופלגים ובארץ רחוקה אלא שעה זו וכאן באותו החדר שאני שרוי בתוכו", סיפר בזיכרונותיו.
כדי להעצים את העצב נהגו במרוקו לקנות כלי חרס קטנים אותם היו שוברים האחד לרעו בכדי להפסיד ממון. כמו כן הילדים היו מכים קלות את הנשים על צעיפיהן והקוצים היו נתפשים בצמר הצעיף וכדרך להרבות עצב.
מנגד בקהילות אשכנז השתרש מנהג ה"בובקעס" במסגרתו ילדי בית הכנסת נהגו להשליך גלעיני עצי ברוש על אומרי הקינות וכדי שלא לשקוע יותר בקדרות ובעצבות.
וכך תיאר ד"ר אברהם יעקב בחור את זיכרונות ילדותו מאירועי תשעה באב בקולומיא שבגליציה. "בשעת אמירת הקינות היה מנהג מוזר שנערים היו זורקים פרי קוצים הנדבק בשערות ובבגדים ואינו מכאיב ואיש לא הפריעם ממעשי הקונדס שהיתה לו מסורת של דורות. אמרו שהתירו להם מעשה קונדס זה כדי להפיג את העצבות של המתאבלים על החורבן שלא ישקעו במרה שחורה".
לאחר אמירת הקינות ובהגיע חצות היום התחלפה אווירת התוגה בציפיה לגאולה. נשות מרוקו נהגו להכין את הבית לבוא המשיח שעל פי המסורת יגאל את עם ישראל במוצאי תשעה באב.
מסופר גם על רבי אברהם מצ'כנוב שנהג לקנות בכל שנה בערב תשעה באב ספר 'קינות' חדש. כשהסתיימה אמירת הקינות בבית-הכנסת היה מניח את הספר ב'גניזה', ואומר: "מובטחני שבשנה זו יבוא משיח-צדקנו ולשנה הבאה כבר לא יהיה לנו צורך בקינות".