בימים אלו ממש אני מסכם שנה כמפקד סוללה א' בגדוד 55 - "דרקון". וכעת ארצה לשוב לשורשים, ולהביט אחורנית 8 שנים, לתחילת דרכי בחיל התותחנים.
השנה הייתה 2011, סיימתי את לימודי בתיכון עירוני א' במודיעין, ויצאתי לחופשה. נקראתי למיונים רבים טרם הגיוס, לחיל המודיעין, למסלולי קצונה ייעודית, לטיס וכו'. למדתי אליהם והתכוננתי ועשיתי כמיטב יכולתי כדי לעבור. את חלקם עברתי, ונמצא לי שיבוץ לאחר מיון.
ציפור נפשי לא הניחה לי וממש כחודש לפני הגיוס נפל לי האסימון – לפניי שלוש שנים שמהותן תרומה, שבהן אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי, לחוות וללמוד, לאתגר את עצמי ולהוכיח לעצמי שאני יכול. אני רוצה להיות לוחם. הזדרזתי לפנות למיטב, וביקשתי לשנות את השיבוץ. ביקשתי שיתחשבו ב'מנילה' שמילאתי ושיאפשרו לי להתגייס לקרבי. כי קרבי זה הכי אחי לא?
וכך היה, שונה שיבוצי. ואז הגיעה SMS: "מלש"ב יקר אתה מתגייס לחיל התותחנים בתאריך ה- 19/3/2012". רגע, מה? אני? לתותחנים? מה? אבל עברתי מיונים, מה עכשיו להרים פגזים? בטח זו טעות, מיטב תמיד שוגים. כל החברים שלי מתגייסים לסיירות! וגם תותחנים, יש להם נעליים כאלו, לא כמו של לוחמים. כך פחות או יותר הגבתי. התעצבתי מאוד, לא ידעתי למה אני נכנס.
מן הון להון הבנתי שבחיל התותחנים יש גם יחידות מיוחדות, יש שאומרים אפילו סיירות, יחידות עליהן אף אחד לא שמע – ושמתי לעצמי יעד, אני את המיון הזה עובר!
התאמנתי והשקעתי והתרגשתי מאד ליום גיוסי. עשיתי 'גאלח' בשיער והייתי אחוז ציפייה ותקווה. הנה מבלי ששמתי לב, הגיע לו יום שני בשבוע, אחרי לילה ארוך חסר שינה. הנענו את האוטו ונסענו ממודיעין הישר ללשכת הגיוס בתל השומר.
הכל קרה מהר, קראו לי במגפון, ההורים חיבקו, אמא דמעה קצת, אולי גם אני ועליתי לאוטובוס. זה הרגיש לי כמו שניות, נכנסתי לליין כאזרח ויצאתי חייל – תמונה לחוגר, דיסקית, חגורה למכנסיים, נעליים חדשות וכואבות, שניצל מכובס בלחמנייה עם חומוס והופ אני שוב על אוטובוס הפעם לשבטה. הנסיעה הייתה ארוכה ארוכה, ישבתי בשקט בוהה בחלון עם האזניות שומע בלופים שיר ישן. מדי פעם sms לחברה שהכל בסדר, ועדיין אחוז התרגשות.
הגעתי לשבטה, והאמת, שהתרשמתי מאוד! איזה מקום גדול, כבישים, בניינים, אנשים שעושים ריצה בערב. הייתי בטוח שאני הולך להגיע למתחם אוהלים וסופות חול. ופתאום תסתדרו בשלשות. מה זה שלשות? למה צריך את זה אם אתה רוצה להגיד משהו פשוט תגיד. כמה צעיר הייתי. כך זה התחיל.
שוכנו בלילה במגורים, ומיד התחברתי לחברים. דיויד, עדן, מושיקו, סאלח. מיד. פשוט נכנסנו לאותו החדר והתחלנו לדבר – זה היה הלילה הכי מצחיק בעולם. ישנתי מעט מאד שעות, אבל זו הייתה שינה כל כך מתוקה. קמנו בבוקר, אם ניתן לקרוא לזה בוקר בכלל. זו שעה שלא ידענו שקיימת בשעון – אני חושב שהשעה הייתה 5:30. כן השעה ההזויה הזאת שפעם אחת ראיתי מהצד השני כשחזרתי ממסיבה בלי שהוריי ידעו, צועד בשקט בשקט לחדר.
אז עכשיו קמים? חשבתי לעצמי, איזה הזויים. כך עברו עוד כמה ימים, של מסדרים, של ארוחות ובעיקר של חברים ושותפים. הפכנו לדבק, צחקנו ותמכנו זה בזה.
את המיון ליחידות המיוחדות זוכרים? זה כל מה שהיה בראשי, דמיינתי אותו, ושאלתי עליו שאלות וחשבתי איך אני אוכל להיות בולט וחזק כדי להימצא מתאים וכמה אני יכול! הגיע המיון, ויצאתי אליו, עשיתי כמיטב יכולתי. נחשו מה?
על מסדר הדמעות שמעתם? זה המסדר בו עומדים בח' בסוף פרק "טרום הטירונות" ומשתבצים לסוללות. במקרה שלי באמת היו בו דמעות. לא עברתי את המיון ושובצתי לגדוד 'דרקון'. איזה נורא חשבתי לעצמי. חלום הבלהות שלי מתממש, אני הולך להרים פגזים, ולא נבחרתי להיות בחברת הטובים ביותר.
אבל מעז יצא מתוק. שובצתי יחד עם חברי דיויד בסוללה והעברנו את "הבאסה" בסבבה יחד. הבנו שזה הגדוד שלנו וכאן ניתן את שלוש השנים הקרובות, ואחרי שהתעשתנו הפכנו ללוחמים מן המניין. הטירונות, החוויה היפה ביותר בשירותו של לוחם. השעות לא שעות והאתגרים אדירים. אתה מגלה את עצמך ואת היכולות שלך כל יום מחדש והמפקדים שלך לוקחים אותך לקצה, אבל הם שם כדי לדאוג שלא תיפול.
התחברתי לחברים, וראיתי כי טוב. הרגשתי שמתייחסים אליי בכבוד ורוצים בהצלחתי. הבאתי את עצמי לידי ביטוי. הצלחתי, התאמצתי, השקעתי וקיבלתי את הערכת מפקדיי, ואפילו את הכומתה של הסמל בסוף מסע הכומתה. עד היום, שנים אחרי, אני מתרגש לחשוב על הרגע ההוא. גם לעשייה המקצועית התחברתי, אם בהתחלה חשבתי שלא מדובר ביותר מלהרים פגזים, התבדיתי במהרה.
הלחימה בחיל התותחנים הינה לחימה עם דמיון – לא תמיד רואים את הלבן של האויב בעיניים, אך המשמעות והחשיבות של המקצועיות, של הערכים, היא שמאפשרת לאחיי "בסיירות" לרוץ לעבר היעדים. את כל זה למדתי.
הרגשתי מסופק, וסמכתי בלב שלם על מפקדיי. לקראת סוף האימון המתקדם, רציתי להיות אני כמוהם. רציתי גם אני להשפיע על דור של לוחמים צעירים לפקד ולהוביל. האמנתי בעצמי בזכותם שאני יכול לעשות זאת בצורה טובה. וכך היה, נמצאתי מתאים לקורס מפקדים, ומשם לקורס קצינים. חוויות לטור הבא.
ופעם, בהתחלה גם אני חשבתי- תותחנים זה לוחמים? אציין בפניכם, שבמלחמת 'צוק איתן' נלחמתי כקצין שיתוף ארטילרי, קצין תותחנים בכוחות הצנחנים, נדרשתי לכושר גופני זהה, וליכולת קרבית זהה.
הרבה מים עברו בנהר, שנים רצות ואיתן גם קילומטרז' של מבוטל של תפקידים. לוחמיי הם לוחמים, לוחמים ערכיים איתנים ועם דמיון. יודעים לקפוץ לכלים ולהגן על עצמם ועל חבריהם בכל זירה. עברו הכשרה מאתגרת ויודעים את חשיבותה של הרעות, המצוינות והמחויבות. אין לי ספק שהבוחרים מביניכם להיכנס לשורות המשפחה, יוכלו לכתוב יפה ממני בהרבה על חוויות מדהימות משלי בסדרי גודל.
לאלו מכם שמתגייסים אמליץ מספר דברים, הראשון הוא בואו בראש פתוח. תנו למפקדים שלכם לשבות אתכם וללמד אתכם את כל מה שאתם לא יודעים, היו ענווים ותאפשרו לעצמכם ללמוד – בחיל הזה יש מקום לכולם, כל אחד במערך שלו. השני הוא זכרו "האדם הוא מקור עוצמתו של צה"ל", במשפחת חיל התותחנים הלוחם, המפקד, האדם הוא במרכז ולכן אנחנו מצליחים להגיע לרמות ביצוע כאלו איכותיות. כבדו את האחר ועשו כמיטב יכולתיכם.
ולסיום אצטט משפט: "מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד." התחילו, עשו כמיטב יכולתכם, למדו מכל אדם וכבדהו. היו צנועים והרשו לעצמיכם ללמוד ולטעות. אתם עתידים להיות לוחמים בצבא הגנה לישראל, בחיל התותחנים, והנה בפניכם עוד סיבה מעולה עבורכם להעריך את עצמכם. אני מעריך אתכם.
בברכת הצלחה גדולה.
אלמוג כהן, רס"ן
מפקד בחיל התותחנים