פסיקת בית המשפט המחוזי שהורתה על איסור קיום הפרדה במרחב הציבורי לכל האוכלוסיות במדינת ישראל מקפלת בתוכה את ליבת הוויכוח סביב יחסה של המדינה לאורח החיים התורני.
זו אינה שאלה סביב שמירת הסטטוס קוו או הצרתו. הפסיקה הזו כלל לא נוגעת לשאלת גבולות הגזרה של יחסי דת ומדינה. היא לא אמורה לעסוק במהות הנגזרת מהצבת הדגל היהודי כאחד משני הדגלים עליהם מושתתת מדינת ישראל. היא אמורה לתת דעתה דווקא על ההיבט הדמוקרטי שבה.
כשהליברלים, שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, צועקים על החלת שוויון זכויות במדינת ישראל, הם אמורים לכוון למתן זכויות לכל הפרטים המתגוררים בה. זה כולל גם את האוכלוסיה האתיופית שרוצה לקבל יחס של שווה בין שווים תוך שמירה על צביונה הייחודי, גם את אוכלוסיית הלהט"בים המבקשת לרקוד בעירום צבעוני על משאיות פתוחות בכל ערי ישראל, גם את האוכלוסיה הדתית והחרדית המבקשת לסגל לעצמה אורח חיים תורני.
כשבית משפט מחוזי מתבסס על דו"ח משרדי שלא אומץ בחקיקה או בהחלטת ממשלה ומונע מקבוצה באוכלוסיה לחיות ולצרוך תרבות על פי אורחות חייה - זו פגיעה עמוקה בשוויון. פגיעה עמוקה בערכים הדמוקרטיים על אדניה עומדת הרשות השופטת בישראל.
ייאמר לזכותם של רוב הפוליטיקאים בישראל שגזרו על עצמם שתיקה רועמת. רבים מקרב השמאל הישראלי היו רוצים לראות את דגלה היהודי של המדינה, 70 שנה לאחר הקמתה, עולה בלהבות ומתאייד. הם רוצים כאן ועכשיו נישואין אזרחיים, ביטול מוסד הגיורים, מחיקתה של השבת במרחב הציבורי, ביטולה מעמדה של הרבנות הראשית. לחלקים גדולים בשמאל הישראלי אין עם זה ולא כלום. ירושלים, פריז וברלין זה היינו הך מבחינתם. אבל אתמול הם שתקו.
הם שתקו משום שהם הבינו שבפסיקה הזו יש כבר כרסום בזכויות הפרט, בליבת הדמוקרטיה. כרסום בזכות לשוויון הזדמנויות לכל אחד ואחד לחיות כפי אורח חייו, בזכות של כל אחד ואחת לצרוך תרבות כפי אמונתו והשקפת עולמו. כשם שבית כנסת יכול להישאר נפרד בין עזרת הגברים לעזרת הנשים, כך אירוע תרבותי לחרדים יכול להתקיים בהפרדה.
דווקא ב'כחול-לבן' היה מי שהבין אחרת. לאחר שבני גנץ נפל בלשונו כשסיפר על האופציות השקטות לישיבה עתידית משותפת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, גם יאיר לפיד מעד אתמול בקולמוסו כשגיבה את החלטת בית המשפט המחוזי אודות אירוע ההפרדה בעפולה והבהיר כי "כאן זה לא איראן".
יאיר לפיד? זה שמספר כמה הוא דואג לשוויון הזדמנויות לילד החרדי? הוא הרי מספר לנו לאורך שתי מערכות בחירות שכל מניעיו להחלת לימודי ליב"ה טהורים וכי כל מאווייו נתונים לניתוק התלות של הילד החרדי הרוצה לפרוח ולהתפרנס על פי אורח חייו לנציגיו הפוליטיים שרק חורשים רעתו. כיצד נעלמה אמש הדאגה הצרופה כשטרח לעודד את אלו שמנעו מהילד החרדי בעפולה לצפות בהופעתו של הזמר החרדי כי "כאן זה לא איראן"?
מה שמלמד אותנו שלהתגוששות הפוליטית בת ימינו אין שום קשר לערכים, לאמיתויות, לדאגה לפרט או לכלל אלא לקדושת האלקטורט היא שעומדת לנגד עיניהם. כך יאיר לפיד, כך אביגדור ליברמן שטורח בכל פוסט להבהיר שבבני ברק הוא לעולם לא ידרוש להחיל תחבורה ציבורית בשבת אבל לחרדים בעפולה ברור שכן כי "עפולה אינה מאה שערים".
כל עוד בית המשפט ימשיך לגבות את העיוות הזה וישחק לידיהם של פוליטיקאים דמגוגים, הקרב על מעמדה הרשות השופטת בישראל רק ילך ויתעצם.