גם אזרחים חרדים זכאים למופעי תרבות. הזמר מוטי שטיינמץ מגיע למקום המופע
גם אזרחים חרדים זכאים למופעי תרבות. הזמר מוטי שטיינמץ מגיע למקום המופעצילום: יאיר שרקי

1

פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת שניתן ביום רביעי, אשר אפשר את קיום ההופעה לציבור החרדי בפארק בעפולה, חושף את עומק שטיפת המוח שביצעו משפטנים מוטי אג'נדה בנוגע למצב החוקי בעניין הפרדה מגדרית במרחב הציבורי. במהלך הדיון התברר כי עמדת עיריית עפולה שהוצגה לבית המשפט המחוזי בדיון הקודם, לפיה לא תהיה הפרדה בהופעה, נבעה מכך שראש העיר הבין על פי הייעוץ המשפטי שקיבל שזהו החוק. דא עקא, כל מי שמכיר את המציאות החוקית יודע שהדבר פשוט איננו נכון, כפי שציין באופן ברור השופט עיילבוני בפסק הדין שניתן ביום רביעי.

השופט הבהיר היטב כי הקביעה שכל הפרדה מגדרית במרחב הציבורי אסורה היא פשוט שגויה. השופט אף הוסיף וציין שהעמדה השגויה הזאת עלולה להביא להדרה של ציבורים שלא יוכלו ליהנות משירותים ציבוריים. לטענת השופט, אפילו מסקנות הצוות הבין-משרדי ופסקי הדין שעליהם הסתמכה שדולת הנשים בעתירתה אינם מובילים למסקנה הזאת.

קריאת פסק הדין מבהירה היטב עד כמה נוצרה כאן נורמה שבה המשפט והמצב החוקי הפכו להיות דבר שהוא יציר כפיהם של המשפטנים. אחרת קשה להבין כיצד מסקנות צוות בין-משרדי בראשותה של דינה זילבר הפכו לתחליף לחקיקה, מקור סמכות שמותיר בצד דברי חקיקה מפורשים שנועדו להתמודד בדיוק עם הסוגיה הזאת, כדוגמת חוק איסור הפליה במוצרים ושירותים.

מתברר שבדיון הראשון הסוגיה החוקית פשוט לא עלתה לגופה. לא עלתה גם השאלה מה תהיה משמעות החלטת בית המשפט בנוגע לעצם קיום המופע, ומה באשר לזכותם של אזרחים חרדים ליהנות גם הם מאירועי תרבות, בידור ופנאי. הסמכות שלקח לעצמו השופט עיילבוני לשנות את פסיקת השופט הקודמת אינה מובנת מאליה. יש כאן בהחלט קושי משפטי. אבל אין ספק שמבחינה משפטית עניינית - השפיות חזרה למקומה.

2

מי מבקר את המבקר

כל כך מעט יושר אינטלקטואלי היה במתקפה שספג השבוע מבקר המדינה הטרי מתניהו אנגלמן. הרקע למתקפות הפעם הוא הרביזיה שביצע אנגלמן בוועדת ההיתרים. הוועדה היא גוף סטטוטורי שפועל במסגרת משרד המבקר (אבל לא כפוף בהחלטותיו למבקר), אשר מוסמך לדון בבקשות של שרים וראשי ממשלה לקבל כספים וטובות הנאה מכל מיני סוגים. כך למשל דנה הוועדה בבקשות של שרים לקבל תמלוגים על ספרים שכתבו לפני תחילת כהונתם, בקשות לטוס לחו"ל במימון גופים שאינם המדינה, בקשות של שרים להמשיך לכהן בגופים ועמותות שבהם כיהנו טרם שנבחרו לתפקידם, בקשות להחזקה בניירות ערך או במניות בחברות פרטיות ועוד. הוועדה פועלת מתוקף החלטת ממשלה, ולמעשה במקור הייתה אמורה לעסוק בעיקר בשאלה אם קיים ניגוד עניינים.

כל בחינה אובייקטיבית של המהפיכה שעשה המבקר בהרכב הוועדה אמורה להביא להבנה שמדובר בצעד שיחזק את פעולתה. בראש הוועדה הועמדו שתי שופטות מוכרות וידועות בדימוס, בעלות עבר של עיסוק בסוגיות ציבוריות רגישות: השופטת בדימוס שרה פריש והשופטת בדימוס נחמה צימרינג מוניץ. מלבדן בחר המבקר לוועדה שורה ארוכה של בכירים לשעבר במשק, מומחים ממגוון תחומים ואישי ציבור בולטים: שמואל סלבין, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר וכיום יו"ר קרן להשקעות במקרקעין; עו"ד עדן בר טל, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר וכיום יו"ר הוועדה לחיוב אישי במשרד הפנים; מרדכי כהן, מנכ"ל אוניברסיטת תל אביב לשעבר וכיום נציג ציבור בבית הדין הארצי לעבודה; ד"ר אסתר לוצאטו, מומחית בעלת שם עולמי בתחומי עריכת פטנטים, חברת המועצה המקומית עומר ויו"ר עמותת 'יחדיו' מיסודה של קרן רש"י העוסקת בקידום והרחבת השירותים החברתיים בדרום הארץ; ישראל תיק, חבר המל"ג, עמית במכון החרדי למחקרי מדיניות ומנהל פיתוח עסקי וקשרי חוץ (לראשונה נציג חרדי בוועדה); הרב ד"ר שרון שלום, ראש הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה במרכז האקדמי אונו ומרצה באוניברסיטת בר אילן (לראשונה נציגות ליוצאי אתיופיה בוועדה).

למרות שמדובר בצעד שאמור לחזק את הוועדה, זכה המבקר אנגלמן כצפוי לביקורת קשה על המהלך. לשיא הגיע כמובן ראש הממשלה לשעבר ברק, שבריאיון בגלי צה"ל כינה את אנגלמן "המשרת העלוב של נתניהו" ו"סמרטוט רצפה". קשה להשתחרר מהתחושה שמה שמטריד באמת את המבקרים איננו חוסנה ואיכותה של ועדת ההיתרים. החשש שלהם הוא מפני האפשרות שנתניהו יקבל ממקורביו מימון משמעותי להגנתו המשפטית. ואם בדרך יירמס מוסד מבקר המדינה? למי אכפת. הרי כל הסיפור של ההגנה על שומרי הסף הוא למעשה הצגה. המטרה היא אחת: חילופי שלטון מחוץ לקלפי.

3

תורנו לתרום

קוראי הטור הזה אולי זוכרים שעבדכם הנאמן ערך לאחרונה ביקור קצר בקרב אחינו שבגולת אמריקה הדוויה, וחזר משם עמוס חוויות, תובנות ואפילו קצת מסקנות. כמה מהן כבר הובאו כאן, ואחת נוספת עלתה בדעתי כאשר נתקלתי ברשת ברטינות על מבצעי גיוס הכספים של מוסדות תורניים במגזר, תופעה שהפכה לאחרונה נפוצה יותר ויותר. לא מדובר בטרנד שיחלוף, אלא במגמה שרק תלך ותגבר. למה? הטעם העיקרי נעוץ בתהליכים שמתרחשים מעבר לים ובתהליכים שמתרחשים כאן במקביל.

במשך שנים הייתה היהדות הדתית בישראל האח הקטן והעני של הדוד העשיר מעבר לים. אנחנו היינו האח העני והאידיאליסט שעוזרים לו בכל מה שצריך, גם על חשבון הצרכים המקומיים. אולם בשנים האחרונות מתרחשים כמה תהליכים שצריך להכיר: ראשית, עולם התורמים המבוגר, שהורכב מניצולי שואה שחשו אחריות אישית ממשית לקיומם של מדינת ישראל ועולם התורה שבה, הולך ונעלם. דור הבנים פחות מחובר באופן אישי למשימות הללו. מנגד, משימת השמירה על הזהות היהודית של הקהילה היהודית בארצות הברית הופכת אקוטית יותר ויותר ככל שחולפות השנים. את הכסף הגדול של יהדות ארצות הברית מעדיפים המנהיגים ובעלי ההון להשקיע אצלם בבית – בחינוך יהודי, בפעולות לחיזוק הזהות היהודית וגם בחיזוק הקשר לישראל, כמו למשל במסגרת 'תגלית', אבל פחות ופחות בנו, הישראלים. הנטייה הזאת מתחזקת כמובן כאשר היהודים האמריקנים מבינים שישראל כבר הרבה פחות ענייה ומסכנה מבעבר.

כאן ייתכן שצריך להעיר גם משהו על פער המנטליות בין היהודים האמריקנים ובינינו הישראלים. יהודי אמריקני יודע שדברים טובים לא קורים מעצמם. כדי שמשהו יקרה אין מנוס מלפתוח את היד, אין שום "אח גדול" שישים את הכסף. התרומה היא דבר טבעי וברור, וכל אחד מבין שהצעד הראשון שבעזרתו הוא יכול להשפיע בעולם הוא לתמוך כלכלית בדברים החשובים בעיניו. לא חשוב אם זה לימוד תורה, פעילות בנושא צדק חברתי או מיזמים אקולוגיים, בלי כסף שום דבר מהדברים הטובים הללו לא יקרה. ישראלים, לעומתם, תומכים מאוד בכל מיני דברים, ואז מצפים שהכסף ינחת מהשמיים (או מתקציב המדינה, או מתרומות של יהודים טובים מאמריקה).

אז זהו, שלא. מה שלא נפתח בשבילו את הכיס לא יקרה. אם הציבור הדתי-לאומי מעוניין לקיים את עולם התורה המפואר שהוא יצר כאן בכמעט שמונת העשורים האחרונים, אין מנוס מלפתוח לשם כך את הכיס. אף אחד לא יעשה זאת בשבילנו. אפשר בהחלט לתהות כיצד נכון לעשות את זה, והאם מבצעי ההתרמה שהפכו לטרנד החם הם המודל הטוב ביותר לצורך זה, אבל העיקרון, חברים, לא ישתנה. להפך, אנחנו נמצא את עצמנו מתבקשים לתרום יותר ויותר, ונצטרך להחליט מה חשוב לנו ואילו מטרות אנחנו רואים כחיוניות וראויות לתמיכתנו. זה הכיוון שאליו הולכים הדברים. צריך להבין ולהפנים זאת, ולשנות את צורת החשיבה שלנו בנושא.

***הפינה הכלכלית***

תוכנית העבודה לקריסה הבאה

התוכנית הכלכלית שפרסמו השבוע עמיר פרץ ואורלי לוי, ראשי רשימת העבודה-גשר, צריכה להטריד כל אזרח ישראלי. נכון, פרץ ולוי ממש לא בכיוון של עמידה בראש מפלגת שלטון, ואם הם יקבלו בין שישה לשמונה מנדטים בבחירות הקרובות הם יצטרכו להיות מרוצים. ועדיין זה לא אמור לגרום לנו להיות רגועים. יש משהו בעייתי מאוד בעצם עובדה שמפלגה ותיקה ומרכזית בישראל מעמידה מצע שמשמעותו קריסה כלכלית של מדינת ישראל.

למי שלא עקב, תקציר התוכנית הכלכלית של העבודה-גשר כולל צד הוצאות מרשים מאוד: העלאת שכר המינימום ל-40 שקלים לשעה, בניית 200 אלף יחידות דיור במימון המדינה, חינוך חינם מגיל אפס, שדרוג משמעותי לביטוח הבריאות הממלכתי כולל תוספת מיטות בבתי החולים והגדלת תקציב סל התרופות, הנהגת פנסיית מינימום של 6,000 שקלים נטו ליחיד ו-9,000 שקלים נטו לזוג, אפס אחוז מע"מ על מאה מצרכי יסוד, דמי אבטלה ואשראי מוזל לעצמאים והגדלה ניכרת של תשלומי הרווחה כדוגמת קצבאות נכות וקצבאות זקנה. מדובר ברשימה נכבדה מאוד של הוצאות. העלות של כל אחד מהסעיפים הללו היא מיליארדי שקלים, ועל פי ההערכה של מחברי התוכנית עלותה הכוללת נאמדת ב-30 מיליארד שקלים. סכום עצום בכל קנה מידה.

בעבודה-גשר לא התחמקו מהשאלה מהיכן יבוא הכסף. הם בהחלט ניסו לתת לזה תשובה, אבל התשובה שהם נתנו מדאיגה מאוד. בין היתר מציעים שם את העלאת המס השולי ל-57 אחוזים על הכנסות בין 44,000 ל-54,000 שקלים לחודש ול-65 אחוזים על הכנסות של יותר מ-54,000 שקלים לחודש, השוואת המס השולי על ההון למס השולי על העבודה, העלאת מס רווחי הון ל-35 אחוזים לבעלי השליטה, החלת חובת דיווח כללית למס הכנסה על כלל ההכנסות מרכוש, ביטול הכספים הקואליציוניים והפסקת התקציבים המיוחדים להתנחלויות המבודדות שמחוץ לגושים.

בנוסף לכל ערימת הפופוליזם הזאת, שתבריח ממדינת ישראל את כל מי שיש לו קצת כסף ורוצה לעשות עסקים, מציעים בעבודה-גשר גם להגדיל את יחס חוב-תוצר ל-65 אחוזים, כלומר ללוות המון כסף (שמישהו כמובן יצטרך פעם להחזיר), בטענה המופרכת שהדבר יכניס מיליארדים לקופת המדינה.

לא צריך להיות כלכלן גדול כדי להבין מה עלול לקרות אם תוכנית כדוגמת תוכנית פרץ-לוי תיושם. מספיק לעקוב אחרי המתרחש בוונצואלה כדי להבין את המשמעות של מדיניות פופוליסטית כזאת. העובדה שיש בישראל מפלגה שזו תוכנית העבודה שלה חייבת להדאיג לא רק את מי שמחזיק באידיאולוגיית שוק חופשי טהורה, אלא את כולנו.

לתגובות: [email protected]