השבוע הלך לבית עולמו, הצדיק המקובל ר' חיים אבישלום כהן, הידוע בכינוי "החלבן".
את התואר "החלבן" קיבל על שום מקצועו, אחרון המקובלים שנקראו על שם מקצועם, אותם גדולי דור שלצד עיסוק העמוק בתורה היו אנשי עבודה שהתפרנסו מיגיע כפייהם. "החלבן" הקים, ניהל ופיתח מחלבה שלימים הפכה להיות רשת חנויות למוצרי גבינה איכותיים וייחודיים.
חזותו של "החלבן" לא מעידה את קצה קוצו של העומק הרוחני והמדרגות הגבוהות אליהן הגיע. אחד מגדולי צדיקי הדור, מקובל ברמות הגבוהות ביותר, איש תורה בכל רמ"ח אבריו. איש, שכאשר אתה עומד מולו אתה מבין את גודל העוצמה והרוח שמקרינה נשמתו לכל הסובבים אותו.
ואני, אני תמיד התרשמתי מחזותו החיצונית, לבוש בכובע קסקט בסגנון ירושלמי, בגדים "רגילים", ללא זקן, איש שחזותו החיצונית אינה חרדית ואינה "הולמת" את היותו אחד המקובלים הגדולים בדורנו. האם זה שעור על צניעות וענווה? בוודאי אך יותר מכך, עבורי "החלבן" הוא שיעור בעד כמה הקליפה החיצונית של האדם אינה אלא "קליפה" חסרת משמעות אמיתית. ובאותה נשימה אני מבין עד כמה אנחנו עושים עוול לאנשים ולעצמנו כאשר אנחנו מייחסים לחזות החיצונית של אדם משמעות המעידה על פנימיותו.
רוב בני האדם ככולם נופלים בשיפוטיות חיצונית, אנחנו ממהרים לקטלג אנשים בגלל צבע עורם, לבושם, מגדרם, שפתם ועוד, זוהי רק קליפה חיצונית שאינה מעידה על האדם כלל ועיקר.
אם רק נסיר את המשקפיים המקטלגות והשופטות נגלה שכל אדם הוא עולם ומלואו, לכל אחד יש נשמה ענקית, עמוקה ואוהבת, שרק מחכה שנגלה אותה. די לנו לעסוק בחיצוניות, בואו נקשיב לעוצמות הפנימיות שנובעות מתוכנו.
לו רק נסיר את השיפוטיות מעולמנו, נגלה עולם ומלואו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים
יעקב (קובי) חיון