
כשיצחק סקאלי מתבונן מדיר הכבשים שלו מזרחה, נפרש בפניו מרחב צפון בקעת-הירדן.
היישובים רועי ובקעות מונחים כעל כף ידו, ומעליהן הסרטבה, אותו צוק שגיא עליו היו משיאים משואות בכל ראש-חודש בימי בית-המקדש. ביום של ראות טובה אפשר לראות גם את הרי מואב.
'פורת יוסף' הידועה יותר כגבעת סקאלי, ואחותה הצעירה 'נחלת יוסף', הן שתי גבעות מרהיבות ביופיין, על רכס הר כביר, ממזרח ליישוב אלון מורה שבדיוק בימים אלו חוגג 40 שנה לעלייתו. 'פורת יוסף' חוגגת בימים אלה 20 שנה להקמתה בעוד שאחותה הצעירה 'נחלת יוסף' הצטרפה למשפחה לפני כשנתיים. אנחנו על גב ההר, אבל במבט מזרחה תופתעו לגלות עד כמה בקעת הירדן קרובה אליכם, ויופיה ישתרע בפניכם.
וישנו הקשר המשפחתי: את 'פורת יוסף' הקימה משפחת סקאלי. את 'נחלת יוסף' הקימה משפחת ויזל, אלעד ורעיה. רעיה היא אחייניתה של חפצי סקאלי.
לפני 20 שנה, בערב חג הפסח תשנ"ט, שלהי מרץ 1999, עלה יצחק סקאלי לגבעה בגובה 792 מטר מעל פני הים, כארבעה ק"מ מזרחית לאלון מורה, והתמקם במקום בתוך אוטובוס ישן. הימים - שלהי ממשלת נתניהו. הסכם 'וויי' שנחתם בתחילת אותה שנה איים להעביר לפלשתינים שטחים נוספים באיזור. איום נוסף היה המהפך הפוליטי שעמד להתרחש בתוך חודש, עם בחירת אהוד ברק לראשות הממשלה. באזני ראשי המתיישבים עוד הידהדו דברי שר-החוץ בממשלת נתניהו אריאל שרון: "רוצו על הגבעות. מה שתתפסו - יהיה שלנו". סקאלי היה אחד ה'רצים'.
חשיבותה האסטרטגית של גבעה זו לא היה מוטל בספק. ליצור רצף שליטה על הרכס כולו, כך שיתאפשר חיבור של אלון מורה אל בקעת הירדן, ויכלול את היישוב במפת הסדר הקבע.
ליצחק, בן 41, יליד ירושלים, היה עבר 'מאחזי' עשיר. הוא הקים את צריף העץ הראשון בגבעת 'להבה' ביצהר, שנהרס בשנת 1997 בפקודת שר הביטחון דאז יצחק מרדכי. רעייתו חפצי סקאלי, בת 39, בת למשפחת אידלס מקרית-ארבע, לא תשכח לעולם את ההתחלה: "היינו, יצחק ואני, חודשיים אחרי החתונה. בהתחלה עלינו לנקודה רק כדי לתפעל גנרטור, וברוך ה' זה התמסד לו לאט לאט".

השפן הקטן שכח לסגור הדלת
שנה אח"כ החל סקאלי לבנות את בית-העץ, ואחריו בית-עץ נוסף. או אז התעוררו לפתע אנשי שמורות הטבע ודרשו לפרק אותם, כיוון שמדובר בשמורת טבע מוכרזת, שבה אסורה הבנייה. על סף קבלת האישור הרשמי, החתום, של מנכ"ל רשות שמורות הטבע, התחרטו כנראה ברשות ודרשו להוריד את המבנים. 'אמנה' העמיסה את המבנים על משאיות, והובילה אותם לאזור הישיבה של אלון מורה עד לסיום הבירור המשפטי. בדיון המשפטי הסבירו נציגי שמורות הטבע, למה נהפך המקום לשמורת טבע. בשטח הזה - הם אמרו בשיא הרצינות - חי שפן נדיר מאוד, שהאוזן הימנית שלו אינה ישרה כמו אצל כל השפנים, אלא מכופפת קדימה. בגלל השפן הנדיר הזה המקום הוכרז כשמורת טבע, ואסור להתיישב בו.
בסופו של דבר, אחרי שמקום היישוב הוזז כמה מאות מטרים דרומה, מפסגת הרכס למדרון הדרומי, על גבול השמורה, אושרה הקמת הנקודה כמקום זמני, חרף ההפרעה לשפן בעל האוזן המכופפת. החווה הוקמה על גבי אדמות מדינה בהרשאת תיכנון של ההסתדרות הציונית עם חריגה לקרקע פרטית.
"3 שנים גרנו לבד ומתוכן חצי שנה גרנו באוטובוס", מספרת חפצי, ורעיה, אחייניתה הצעירה בת ה-23, מגיבה בהתפעמות: "הם היו משפחה יחידה! לא כמונו ב'נחלת יוסף'".
מוסיפה חפצי: "אם היו אומרים לי מראש את תסתדרי 3 שנים לבד הייתי אומרת: אין מצב! יצחק בעלי הוא כן טיפוס שמסתדר. אני גדלתי בקרית-ארבע. הייתי מדריכה בסניף, עשיתי שירות לאומי, הייתי מאוד פעילה חברתית. בנוסף, הייתי הולכת למניינים ענקיים של מערת המכפלה. הכל היה בגדול, הכל מלא בחברה. האם אי פעם דמיינתי שאסתדר במניין של עשרה אנשים?! לא, אבל אתה מגיע ואתה מסתדר.
"יוצא לנו הרבה ללוות חוות. זו זכות גדולה, חבר'ה שיש להם הרבה אש בעיניים. אז לפעמים כשמגיעים זוגות צעירים להתלבט איתנו אני אומרת להם: "לא צריך יותר מדי לחשוב'".
כיום גרות בחוות סקאלי 11 משפחות והיד עוד נטויה. גבעת 'נחלת יוסף' בה מתגוררת היום רעיה מונה 4 משפחות. "לפני כשנתיים", אומרת רעיה, "עלתה משפחת קצובר לגבעה לראשונה. הם גרו חודשיים לבד עם בחורים ואז עלתה משפחת עמיחי. אנחנו הצטרפנו שהגבעה הייתה בת 10 חודשים. ואחרי עוד חצי שנה הצטרפה עוד משפחה".
"העצים קיבלו דו"ח"
בחצי שנה הראשונה בחוות סקאלי, התגוררו, כאמור, חפצי ויצחק באוטובוס. "האוטובוס היה מדליק! ספסלים שמתקפלים למיטה בלילה ומקרר מיניאטורי. גרנו עם בחורים. הם היו ישנים באוטובוס ואנחנו ב- GMC. העניין היה שהכל היה צריך להיות על גלגלים כי זה שמורת טבע ואסור לישון בשמורה.
"הפקחים היו באים כל פעם ושמים לנו דו"ח על כל עץ ששתלנו. היו עושים ישיבות על כל עניין שקרה בגבעה. לדוגמה, הם קיימו דיון בנושא מיכלאה של חביות שאחד מהבחורים החליט לעשות עם אחד מהעצים של השמורה. אתה יושב ופשוט לא מאמין, זה כמו שטראמפ יתעסק עם קראוון קטן".
חפצי מספרת ועיניה בורקות, כשהיא נזכרת בכל החוויות ההן: איך יצחק פעם ניסה להניע את האוטובוס, ועל השיחות עם הפקחים שהיו מגיעים לגבעה. "באיזשהו שלב הבאנו קונטיינר חמוד ושמנו אותו על משאית, ופתאום היה לי סוג של בית, פינה. לא הייתה לי פינה לפני זה. אחרי יומיים הגיע פקח. זו ממש הייתה עוגמת נפש".
כיום החווה עדיין נמצאת על שמורת הטבע, "אבל יש לנו אישור לאיזושהי חווה, משפחה או שתיים", מספרת חפצי ומוסיפה בלהט: "הם מבינים שאם לא היינו פה, לא הייתה פה לא שמורת טבע ולא רגל יהודית. הערבים לא שומרים על הטבע. אם לא היינו פה אז היינו מאבדים שטח אדיר. זה לא רק המגורים. יש פה מערך שלם של שטחים מעובדים ע"י יהודים. יש פה תפיסת שטח ענקית. יש לנו שטחים עד הבקעה".
זה לא כואב לך לראות את הערבים גרים בחופשיות ב'שמורות הטבע' מסביבך?
חפצי: "אנחנו לא חיים במירמור. זה ברור שזה כואב. אבל יש הרבה תיקון עולם שחסר. אנחנו עושים מה שאפשר, ויש הרבה מה לעשות".
כיום החווה יותר מוסדרת: ישנם בתים, לא על גלגלים, וכן כביש, בית מדרש, בית כנסת, מקווה לגברים ואף לפני שנה נחנך מקווה לנשים. בית הכנסת היה המבנה הראשון שנבנה מאבן מקומית.
"הקב"ה ממש גילגל את העניינים. זו לא הייתה תוכנית מוכנה מראש. היה ברור לנו שנגור בגבעה אבל לא הייתה בחירה של המקום. את אלון מורה לא הכרנו לפני. אחר כך זה התברר כברכה גדולה, שאנחנו חיים ליד יישוב מדהים".

איך טיב הקשר בינכם לבין אלון מורה?
רעיה, תושבת 'נחלת יוסף': "מבחינתי אני גרה באלון מורה. יש פה אנשים איכותיים וטובים, מאירי פנים וחיי התרבות פה ברמה גבוהה. יש מענה לכל האוכלוסיות המבוגרים, הצעירים והילדים. השירותים בישוב מעולים: המכולת, המרפאה, הדואר. האיכות באה לידי ביטוי בדברים הכי קטנים".
חפצי: "ב'פורת יוסף' אנחנו חווה יותר עצמאית, אבל יש לנו קשר מדהים עם אלון מורה. יש שם אנשים מאוד מיוחדים. אתה הולך ופוגש את הרב מנחם פליקס ואת בני קצובר (ממקימי גרעין אלון מורה, א.ח), וזו חוויה מרוממת. ההיסטוריה מהלכת מולך. אלה אנשים שחיים את הרב צבי יהודה, כאילו הוא נמצא כאן ועכשיו, ומקרינים תחושה של שליחות ואהבת הארץ מיוחדת. אנחנו חולמות שהילדים שלנו יספגו את זה.
"אני תמיד אומרת לאבא שלי, אתה צריך לבוא איתנו למכולת ביום שישי. תפגוש את כל החברים שלך שהקימו איתך ביחד את חברון", חפצי מחייכת ומתרפקת לרגע על הזכרונות מקריית ארבע, ומוסיפה: "מבחינתנו זה בית. קצת רחוק מחברון, אבל המשך ישיר של החיים הקודמים".
"לא גדלנו מפונקים", מסבירה חפצי בחיוך, וממשיכה: "אני מרגישה שהמשפחה שלי נותנת לי גב. אני כל הזמן אומרת שאם לא הייתה לי תמיכה, לא הייתי מחזיקה מעמד. ברור שהמשפחה שלי זה הבסיס. גדלנו בזה כל החיים וזה המשך מאוד טבעי".
רעיה מסתכלת על דודתה בחיוך ומהנהנת בהסכמה: "אני גדלתי בגבעה ביצהר בתור ילדה, והיה לי ברור שאני רוצה להיות בעתיד חלק מהשליחות של כיבוש הארץ. המשפחה של בעלי גרים בחשמונאים והם גם מחוברים ואוהבים ומפרגנים. זה ממש עוזר. זה נחמד כי אני מגיעה ומספרת לסבתא שלי או לסבתא של בעלי דברים שהתחדשו בגבעה והעיניים שלהן בורקות, והן מתרגשות כל כך ומבקשות לראות תמונות".
אנחנו מרכז הארץ
ממה אתם מתפרנסים?
רעיה: "אני מורה למתמטיקה. בעלי אברך בישיבה באלון מורה ולומד משפטים, בתקווה בעתיד להתעסק בנושא של גאולת קרקעות".
חפצי: "אני מורה, וליצחק יש חברת בנייה - 'חברת הר כביר' שמעסיקה רק פועלים יהודים. לגבי הפרנסה, המטרה היא לא להיות תלותיים במה שקורה ב'מרכז' הארץ, כי אנחנו באמת 'המרכז'. אלון מורה זה סוף העולם אבל זה הכי במרכז. לא סתם שכם נקראת 'טבור הארץ'. תקפלי את המפה לחצי ותראי את שכם באמצע. החשיבות של המגורים כאן היא גדולה מאוד. במקום שהערבים יסגרו פה איזושהי טבעת.
"יש פה באזור תעשייה עם מפעלים ועובדים מוכשרים. בנוסף, יש לנו עסק חקלאי שהילדים ממש לוקחים חלק בו, רוצים ושמחים לעזור. יש לנו בן, בגיל 17 וחצי, שהוא בעצמו הצטרף לחווה אחרת. אני מרגישה שבסה"כ יש להם חיים נורמאליים מאוד".
וישנו דיר הכבשים. מאות כבשים עומדות אחת ליד השנייה וכל אחת משמיעה בתורה את קול פעייתה. בצד עומדים הטלאים הקטנים, מחכים להתחזק ולגדול. הכבשים יוצאות למרעה מספר פעמים ביום.
רעיה מרגישה צורך להוסיף: "בעבר החיים בהתיישבות היו הישרדותיים, והיום אנחנו חיים כאן יותר ברוחב. אני ממש לא חיה בתודעה של 'אני נלחמת בכל רגע להישאר כאן'. אני חיה חלום. חברות שלי תמיד אומרות לי שתנאי החיים שלי מדהימים. כולם רוצים שהמיפגשים החברתיים יהיו כאן. המשפחה מגיעה המון. נוח כאן, יש מלא מקום. אפילו החרדים כבר מגיעים לטייל כאן", מספרת רעיה בתהלהבות, ומוסיפה: "אתה יכול לגור בת"א ולהרגיש שאתה במרכז העולם אבל אתה אפילו לא יודע מה השם של מי שגר איתך בקומה וכאן אני מרגישה שכולם איתי, תומכים, מחפשים לעזור, יש כאן גמ"ח על כל דבר אפשרי. החיים פה מדהימים".
המדינה תומכת בכן?
חפצי: "חיילים שמגיעים לכאן מאוד מעריכים. אין להם מושג לפני זה מה קורה כאן. הם ניזונים מהתקשורת ותמונת העולם שהם מקבלים מעוותת. מול הדרגים הבכירים, המצב מאתגר יותר. אך ברמה היום-יומית, בשטח, יש שיח והבנה. אין שאלה של מי צודק. אין כאן מורכבות, ומי שמגיע לכאן מיד מבין. זה לא אומר שמה שאנחנו רוצים קורה. אבל ברור להם איפה הצדק נמצא".

קרב גבורה בגבעה
בכ"ו בניסן תשס"ג, 27 באפריל 2003, סמוך לחצות הלילה, עברה הגבעה את אחד הלילות הקשים מאז קמה. מספרת חפצי: "התקופה הייתה קשה מאוד, שיא האינתיפאדה השניה. באותה שנה היו המון פיגועים, לא רק פה. אני זוכרת שהלכנו מהלוויה להלוויה. חזרתי הביתה מאוחר ופניתי לישון. יצחק כבר ישן. נזכרתי שלא אמרתי עם הילד 'שמע ישראל'. הלכתי אליו ופתאום אני שומעת צרורות. אמרתי מיד ליצחק שזה אצלנו, ובאמת זה היה בדשא ליד הבית.
"באותו לילה חדרו לגבעה שני מחבלים. אחד מהם התקרב לבית עץ בו ישנו מספר רווקים, הכניס את הנשק דרך החלון וירה צרור לתוך הבית. הצעירים זינקו ממקומם והשיבו באש לעבר המחבל שנפגע מיד ונהרג. השני נמלט לחצר של משפחת סקאלי.
"נכנסתי עם הילד לחדר והזעקתי את כולם". מספרת חפצי בלהט, צריך לזכור שהבית עשוי מעץ, הכל פתוח. יצחק יצא לקרב יריות מול המחבל. אלו היו כמעט עשר דקות שכדורים שורקים לידו, ממש 'יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש'. ב"ה בסופו של הקרב, בעלי והשכן שלנו הרגו אותו". חפצי נאנחת. בבדיקת הגופות התברר כי שני המחבלים היו חמושים ברובי קלצ'ניקוב ורימונים.
"אני לא אשכח את זה. באותם רגעים מפחידים פשוט התחזקתי באמונה שיהיה טוב והתפללתי, מסוג התפילות ששמורות לרגעים מאוד מיוחדים בחיים, והיה לי ברור שאנחנו נמשיך לחיות ולקדש את החיים. שכשיצאתי מהחדר, המטבח כולו היה מחורר וכשבאתי להכין קפה לכל המפקדים שהגיעו, פשוט לא יכולתי. אני ממש זוכרת את התמונה של הבן שלי בימים שאחרי, מבסוט מזה שהידיים שלו היו מלאות קליעים. נהיה לו מעניין בבית", מוסיפה חפצי בחיוך.
יומיים לפני יום העצמאות תשס"ג, הוזמנו סקאלי ושני תושבים נוספים למפקדת החטיבה המרחבית שומרון, שם קיבלו בטקס חגיגי ממפקד החטיבה דאז אל"מ הראל כנפו תעודת הוקרה, "עבור גילוי תושיה, אומץ וחתירה למגע", שהביאו לחיסול המחבלים.
חפצי חוזרת ומבקשת "שהסיפור הזה לא יהיה העיקר בכתבה. אפילו כשמגיעות קבוצות אני לא מספרת את הסיפור הזה, אלא אם כן שואלים. אנחנו חיים כרגיל. אם היינו חיים בפחד כל הזמן, היה אפשר לסגור את הבסטה של ההתיישבות".
אנחנו יושבות בביתה של חפצי סקאלי. נוף עוצר נשימה נשקף מהחלון שמאחוריה, וסיפור המקום מלווה בצלילי העיזים הפועות ומוסיפות מנגינה מרתקת. בימים אלה, שההתיישבות באלון מורה חוגגת ארבעים שנה זה זמן טוב לדבר על העתיד.
איך אתן רואות את העתיד? מה החלום?
חפצי: "החלום המידי זה חיבור לבקעה. גם לבקעה זה יעשה טוב. ובטווח הרחוק מקווים שהכל פה יהיה רצוף, ואז נעבור ליעד הבא".

אלון-מורה חוגג 40
ביום חמישי הקרוב יחגוג היישוב אלון מורה, יישוב האם, 40 שנה להתיישבות על הר כביר.
ההיסטוריה של אלון מורה היא ההיסטוריה של ההתיישבות בשומרון, שכן גרעין אלון מורה, שהקימו שני תלמידי ישיבה צעירים מישיבת קריית ארבע בשנת תשל"ג, בני קצובר ומנחם פליקס, היה המאיץ שזרע את כל יהודה ושומרון ביישובים יהודיים. מאבק הגרעין גם הנביט ישירות ארבעה יישובים: עפרה, קדומים, אלון מורה ואיתמר.
לפני 40 שנה, בחודש סיוון תשל"ט, יוני 1979, אישרה ממשלת בגין לחברי גרעין אלון מורה להתיישב באדמות הכפר רוג'ייב שהופקעו לצורך 'התיישבות ביטחונית'. בי"ב בסיון תשל"ט, 7 ביוני 1979, עברו 17 משפחות מהיישוב בקדום, שייקרא מעתה קדומים, ליישוב החדש – אלון מורה. אבל בג"ץ פסק שההפקעה איננה חוקית כי להתיישבות אין חשיבות ביטחונית, ואחרי דיונים קשים, החליטה הממשלה להעביר את היישוב להר כביר, צפונית-מזרחית לשכם, כאן הוא שוכן עד היום.
לרגל האירוע ייצאו בשבוע הבא תושבי מורה, כ-600 איש, מכל שכבות הגיל, למסע מיוחד: מסע עליות בעקבות גרעין 'אלון מורה'. המסע יתחקה אחר העליות והאתגרים שעבר הגרעין בדרכו אל המטרה: התיישבות בסמוך לשכם. המסע ייפתח בלינה בחברון, שם ייהנו כל חברי הגרעין מערב מיוחד ומרגש המחבר עבר, הווה ועתיד.
משם ימשיכו תושבי היישוב אלון מורה לנווה צוף, לסבסטיה דרך רוג'יב, עד להגעה אל היעד: אלון מורה – שכם, על הר כביר. בסיום המסע ייערך האירוע המרכזי לציון 40 שנה ליישוב אלון מורה, עם מיצג מרהיב ומופע של ענק הזמר אברהם פריד.
(הכתבה פורסמה בשבועון ''מצב הרוח'')