נחתנו. אני כותבת אחרי שלושה ימים בניו יורק, בארבע בבוקר, הלומת ג'ט לג. הרבה לפני התוכן, צריך לטפל בטכני, וזה קשה ומורכב ומעצבן. אפילו פוגע קצת בדימוי העצמי, של מי שרגיל לתקתק עניינים כאלה בקלות בארצו ובמולדתו.
לא נחתי לאולם הרצאות, אלא לרשימת מטלות. ניסיתם לפתוח פעם חשבון בנק אמריקאי? צריך להביא להם את מספר הביטוח הלאומי המקומי, שהוא כאן כמו מספר תעודת זהות, אבל אותו קל יותר לקבל אחרי שיש כבר חשבון בנק. איזה לופ. טיפלתם פעם בקבלת ליסינג לרכב במדינה שבה מעולם לא נהגתם? ומה עם ההסעות לבית הספר? כדי שהסקול-באס הצהוב והמוכר ייקח את ילדיי צריך לצלצל למחוז המתאים בעיריית ניו יורק. עשרים דקות הזנתי פרטים מול מוקדנית עד שבישרה לי שצריך גם לבוא פיזית למשרדיה, עם חוזה השכירות של הדירה ועם חשבון חשמל ראשון ששילמנו, ורצוי גם גז. אבל החשבון עוד לא הגיע, ושנת הלימודים כבר נפתחת.
גם מדפסת עוד אין לנו, אבל כבר צריך להדפיס כל כך הרבה טפסים ולחתום. הלילה הגיע מייל מבית הספר: יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים כל התלמידים צריכים להגיע לבדיקת כינים. אמאל'ה, שרק לא נעשה פדיחות לכל מדינת ישראל.
אני לא מתלוננת (זה הרי יסתדר, בעזרת השם, תוך כמה ימים), אני מעריצה. מעריצה עולים חדשים שעשו זאת, בתנאים קשים הרבה יותר, בשפה זרה לגמרי. עזבו מקום נוח ומוכר ובאו לכל החיים.
כשסיימתי לקרוא עוד מייל על ביטוח הבריאות של ארצות הברית וכמה הצעות מבלבלות לרכישת סים אמריקני, מיהרתי לכתוב לאימא אחת בישראל, עולה חדשה מצרפת, שהבן שלה היה בכיתה של הבן שלי בישראל. כל השנה לא יצרתי איתה קשר. התנצלתי ושאלתי – כן, עכשיו, מניו יורק – אם צריך משהו. בטח שכן. לתרגם לה איזה טופס ולהסביר מה בדיוק לעשות. כמה מובן מאליו עבורי, כמה מאתגר עבורה.
בכל עקירה, הגירה, רילוקיישן, ובטח שבכל עלייה לארץ – חיוך והתעניינות קטנה יכולים לעזור, להקל, ובעיקר לשנות לגמרי את מצב הרוח. ההבדל בין מזכירה נחמדה לבין פקיד חמוץ וחמור סבר הוא הבדל בין שמיים וארץ.
השחר עלה על ניו יורק. על הבוקר, שלוש שכנות חדשות כאן בשכונה כתבו לי אם אפשר לעזור במשהו. בטח שכן.