שיטת הפלסטר

השאלה הגדולה היא איך מרגילים את הילדים ללימודים בלי שיישארו להם משקעים נפשיים. או עם

דביר שרייבר , כ"ח באב תשע"ט

משחק של רגשות אשמה. גן ילדים (למצולמים אין קשר לכתבה)
משחק של רגשות אשמה. גן ילדים (למצולמים אין קשר לכתבה)
צילום אילוסטרציה: אייסטוק

עכשיו, כשהחופש הגדול מאחורינו ושנת לימודים עמוסת איומים בשביתות לפנינו, אפשר סוף סוף להתפנות לשאלה המשמעותית, שלא לומר עקרונית, שלא לומר קיומית: איך מכניסים את הילד לגן?

העניין הוא כזה: השעה היא בסביבות שמונה בבוקר, אתם אחרי שעתיים אינטנסיביות של השכמות והכנת כריכים פלוס חודשיים מורטי עצבים שבהם הילדים קמו כל בוקר בשתיים לפנות צהריים ועכשיו לא נשאר להם כוח לקום ללימודים. אחרי שעה ארוכה של הפצרות, תחינות, איומים ובכיות (של ההורים) הם פוקחים חצי עין ורבים ביניהם מי יהיה ראשון במקלחת. אחר כך הם לא מוצאים את הבגדים. אחר כך לא מסכימים ללבוש אותם. אחר כך הם לובשים את החולצה הפוך. אתם מעירים להם. הם לא מבינים מה הבעיה. אתם עוזרים להם להפוך את החולצה. הם עדיין לא מבינים איפה הבעיה. אתם אומרים להם לאכול ארוחת בוקר. הם חוטפים משהו על רגל אחת. מלכלכים את החולצה. מחליפים רגל. גם חולצה. לובשים אותה הפוך. הופכים בה והופכים בה. המסקנה: איפכא מסתברא. נועלים נעליים. על רגל אחת. חוזרים למיטה. עם הנעליים. אתם סופרים עד עשר כדי לשמור על רגיעה. לא מצליחים. תופסים להם בצווארון וזורקים אותם מהבית. לא לתמיד, רק עד הצהריים.

עכשיו השאלה היא כמה זמן צריך להישאר איתם לפני שממשיכים לעבודה. אתם יודעים, המקום הזה שאף אחד לא יודע מה אתם עושים בו, ותכל'ס גם אתם לא. עם הגדולים אין בעיה, כי הם ממילא לא מרשים לכם להיכנס איתם לכיתה, וגם לא לנשק אותם, לחבק אותם, להגיד להם שלום או להראות סימן כלשהו שעלול לגרום למישהו לחשוד שהם קשורים אליכם באיזשהו אופן.

השאלה היא מה עושים עם הקטנים.

זמן קריאת שמע של אשמה

ביום הראשון ללימודים עוד ברור שנשארים איתם בגן, לא הרבה, רק שעה-שעתיים ואז נגמר היום וחוזרים איתם הביתה. השאלה היא מה עושים ביום השני. והשלישי. והעשירי. בקיצור, איך גומלים את הילדים מהמחשבה שגן זה גננת וסייעת וגם הורים שנמצאים איתם עד שיפוח היום וינוסו הצללים. ואתם הרי לא יכולים לשחק איתם בגן כל היום. עם כל הכבוד, עדיף לשחק בעבודה.

אז איך עושים את זה? איך מסבירים לילד שעכשיו אמא הולכת, ואתה נשאר, רק לכמה שעות, עזוב לי את הרגל, בצהריים ניפגש בבית ומחר נחזור על כל הסיוט מההתחלה, אני מבטיחה, עזוב לי כבר את הרגל, נו. סליחה? מישהו יודע של מי הילד הזה?

כנגד ארבעה הורים דיברה תורה: אחת חכמה, אחד רשע, אחת תמה, ואחד שאינו יודע לשאול.

החכמה (מכונה גם: אכולת רגשות אשמה) מגיעה לגן השכם בבוקר, משוחחת עם הגננת, מנקה את הגן, גורפת עלים מהחצר ומתנדבת להיות זו שרודפת אחרי שאר ההורים כדי לאסוף מהם דמי שכלול, שקלול, שכפול ושבלול. אחר כך היא מתיישבת על הכיסאות הקטנטנים ועושה יצירה עד שהבן שלה בא ואומר לה אמא, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. הוא אומר שמע, היא אכולה רגשות אשמה, לכן היא מחבקת אותו חזק חזק ומציעה לו ללוות אותה לשער, שם היא שוב מחבקת אותו ומבטיחה לו שזה רק לכמה שעות, והכינורות מנגנים ברקע והדמעות זולגות בלי מעצורים, עד שהבן מושיט לה טישיו ואומר: "זה בסדר, אמא, את תתגברי", ורץ לחצר לשחק עם החבר'ה.

זה שאינו יודע לשאול (מכונה לעיתים גם בשם: גבר) מגיע לגן עם הילדה, עומד בפתח ומחכה שיגידו לו מה לעשות. אם בזמן הזה הבת שלו מושיבה אותו על השטיח ותוקעת לו ביד ספר, הוא יספר לה סיפור תוך שליחת מבטים עצבניים לצדדים, עד שייכמרו עליו רחמי הגננת והיא תאחז בידה של הילדה ותאמר לו: "זה בסדר, אני מחזיקה אותה, רוץ מהר החוצה! רוץ!". אם בדרך היא תאמר לו לא לשכוח שביום רביעי יש אסיפת הורים הוא יהנהן בראשו בהבנה, יתקשר לאשתו ויגיד לה שמישהי שהוא לא מזהה אמרה לו להגיד לה משהו שהוא לא זוכר.

"הגננת?", היא שואלת.

"לא יודע".

"למה לא שאלת?".

"לא יודע", הוא אומר, "לא חשבתי על זה".

נ"צ של השער

התמה (ידועה גם כאשתו של זה שאינו יודע לשאול, או בקיצור: המתנצלת), מגיעה עם הילדה לגן ומתנצלת שבעלה לא הבין שיש אסיפת הורים ושעד ג' באלול צריך לשלם חמישים שקל דמי שידול.

"חמש מאות", מעירה מהצד החכמה אכולת רגשות האשמה.

"סליחה", מתנצלת התמה, "אתמול בעלי הביא את הילדה והוא לא ממש הבין".

"אני אשמה, הייתי צריכה להסביר את עצמי יותר טוב", אוכלת את עצמה החכמה האשמה וחוזרת להתחנן בפני הבן שלה שירשה לה להישאר איתו רק עוד כמה דקות.

המתנצלת יושבת עם הבת שלה ימים, או עשור, ואז קמה ומתנצלת בפני הגננת שהיא חייבת ללכת, אבל מחר היא מקווה שיהיה לה יותר זמן והיא תוכל לשבת עם הבת ולהתנצל איתה ביחד. ואז היא קמה ויוצאת ומתקשרת לבעלה ואומרת לו: "אל תשאל מה היה עכשיו בגן".

"טוב", הוא אומר. ולא שואל.

הרשע הוא לא באמת רשע. הוא פשוט אוחז במשנה חינוכית סדורה לפיה צריך לחנך את הילד להיות עצמאי ולעשות את זה כמו שמורידים פלסטר – חד, מהיר וכואב. וחוץ מזה הוא ממהר. בדרך לגן הוא עובר עם הילד על התדריך המבצעי היומי: "אתה נכנס לגן", הוא מזכיר לו, "ניגש לגננת ומעדכן אותה שהגעת ומרגע זה אתה תחת אחריותה הבלעדית. אם היא שואלת איפה אבא, אתה אומר: נסע. שאלות?".

"כן", מתכווץ הילד במושב האחורי, "אתה לא נשאר איתי קצת?".

"לא".

"למה?".

"ככה. עוד שאלות?".

הוא לא באמת רשע, הוא פשוט משתדל לא להכניס את עצמו לסביבה מיניאטורית עוינת. והוא גם ממהר. מאוד. בשמונה אפס אפס הוא גולש עם הרכב לחנייה כפולה ליד הגן, נותן לילד אזימוט כללי לגבי הנ"צ של השער, מאחל לו יום טוב ונוסע. אם הילד ממש עושה לו רגשי, האבא מתרכך ואומר לו: "היום אין לי זמן, אבל מחר נתארגן אחרת".

"מחר תישאר איתי בגן?", שואל הילד בתקווה.

"לא אני. אמא", אומר האבא ומפליג לו הלאה במהירות הפלסטר. הילד בוכה? שיבכה. מחר אמא שלו כבר תאזן את זה. היא אישה מאוד חכמה, ואכולה רגשות אשמה.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com