אסף וייס
אסף וייסצילום: עופר עמרם

התחלה/ נולד לפני 46 שנים בקיבוץ עלומים שבנגב הצפון-מערבי, שני מתוך שבעה אחים ואחיות. "ההורים שלי ממייסדי הקיבוץ. בגיל שלוש עברנו לירושלים".

אבא/ גיורא (73). בתחילת דרכו עסק בנגרות ועבר לתעשיית הקרטונים. "אבא הוא איש עבודה ומשפחה. איש של עשייה, חסד, לימוד, שמחה וניגונים".

אמא/ בת-שבע (71). במקצועה מורה למדעים, לימים הייתה מרפאה בעיסוק. "זכיתי שתהיה המורה שלי בבית אל. יש לה כישרון לאומנות ויצירה. אמא דואגת ונמצאת תמיד בשביל הילדים והנכדים".

סבא/ "אבא של אמא שלי, אלעזר גואלמן ז"ל, היה איש ציבור. "סבא היה שליח ציבור במובן הכי מלא של המילה. בתפקידו האחרון היה מזכ"ל הפועל המזרחי. כילדים תמיד ראינו אצלו בבית תמונות מעניינות של סבא אלעזר עם בן גוריון, גולדה מאיר ועוד אנשים מההנהגה. אני היחיד שלקח מסבא את החיידק הזה של העשייה הציבורית".

נתניהו/ "אבא שלי עבד עם ביבי במפעל הרהיטים רים. הם היו יחד בצוות הניהול של המפעל בשנות ה-80. אבא אמר שכבר אז הוא היה איש רהוט שיודע להעביר מסרים, וגם ברהיטים הוא ידע לעשות את העבודה שלו בצורה מופלאה".

קיבוץ/ "גם אחרי שעזבנו תמיד היינו מחוברים לקיבוץ. התגעגענו לעלומים. היו לנו שם דודים והיינו באים לבקר בכל קיץ. הקיבוץ צרוב לנו חזק בזיכרון המשפחתי עם עבודות האדמה, חדר האוכל, הטיפול בבעלי החיים - חוויה שלא ויתרנו עליה".

אני בא אלייך/ שנתיים בלבד גרו בשכונת רמת אשכול בירושלים עד שמשפחתו נרתמה לסייע להקמת יישוב נוסף בארץ ישראל - בית אל. "ההורים שלי היו בגרעין המייסד של בית אל. הם הסבירו לנו שזאת המשימה ואנחנו קיבלנו באהבה את כל מה שזה אומר, כולל מגורים בתנאים לא תנאים, צפיפות וחוסר ודאות".

חלוצים/ התנאים בהתחלה באמת היו לא פשוטים. בשלב הראשון התיישבו המשפחות במחנה הצבאי במשך כשנה. "חיינו בתוך חדרון קטן עם שירותים מחוץ לבית". כשסוף סוף אושרה הקמת היישוב מחוץ לשטח הבסיס הצבאי ההתרגשות הייתה עצומה.

עולים לקרקע/ "את הלילה של המעבר מהמחנה הצבאי ליישוב לא אשכח לעולם. התעוררנו חצי סהרוריים ועלינו למשאיות באישון לילה. זירזו אותנו, 'יאללה עוברים'. עד אותו יום שכבר קיבלנו את האישור לעלות היו חששות גדולים וחוסר ודאות, ועם המעבר הייתה התרגשות גדולה באוויר. הרגשנו שאנחנו חיים את ההיסטוריה".

בית אל/ "גדלנו עם גאוות יחידה. אמרו לנו שאנחנו מראשוני ההתיישבות ביו"ש ושותפים למעשה היסטורי. אני עוד זוכר ביקורים ברמאללה. אבא היה הולך לשם לסנדלר ועשינו קניות, חיים של דו-קיום, אבל מהאינתיפאדה הראשונה החל החיכוך והטרור והכול השתנה".

שליחות/ "הטרור השפיע עלינו מאוד חזק. זוכר את הפצוע הראשון, דב קלמנוביץ', שכן מבית אל. זו הייתה טראומה וחשש שזה יגיע אליך הביתה. לאורך השנים חווינו באזור לא מעט אירועי טרור, אבל ידענו שאנחנו בשליחות ושצריך להתגבר על החששות".

זאת ילדותי/ "היינו ילדים בתקופת הבנייה של היישוב, כך שהיו לנו המון מקומות פוטנציאליים להשתובב. היינו מטפסים על ערימות החול, קופצים בבריכות מים, קפיצות לגובה ומה לא. ילדות מאוד עשירה ושמחה". למד בבית הספר היסודי חמ"ד בית אל.

תיכון/ בישיבה לצעירים בירושלים. "שנים של הרבה חופש וכיף. לא למדתי הרבה, אבל הנפש נבנתה שם". משם עבר לישיבת ההסדר במעלות. "אלו השנים המשמעותיות בחיי".

משמעותיות/ "הגעתי להסדר מבולבל מאוד. פעם ראשונה אתה נפגש עם עצמך, עם העומק, ומתחיל לבנות תפיסת עולם וזהות. הדמות המרכזית שהשפיע עליי היא הרב יהושע ויצמן, שלא דיבר בסיסמאות ונגע בנקודות שעניינו אותנו. דמות שמקרינה ענווה ועוצמה".

החצי השני/ שלומית (45), מורה במקצועה. "היא כל מה שאפשר להיות. חברת נפש, מצפן ועוגן. אם המשפחה".

הנחת/ שישה. הבכור דוד-יהושע בן 22, נעמי בת 21, אורי בן 19, הדסה בת 18, תהילה בת 15 והקטנה יפעה-רחל בת 10. "חבורה מגובשת, צוות מנצח, המדהימים שלנו. אין עליהם בעולם. זכינו בכל אחד מהם".

הפספוס/ עם סיום ישיבת ההסדר נשאר כאברך בישיבה עוד שנתיים. במהלך השנה השנייה נטל חלק במפגש מכונן עם הרב ויצמן. "בשיחה איתנו הוא קבל על כך שישיבות ההסדר מכוונות לחבר'ה מאוד ספציפיים וכל הפריפריה החברתית והגיאוגרפית מתפספסת ככה. זה היכה בנו מאוד חזק. החלטנו שחייבים לפעול".

התיקון/ בשלב ראשון הוחלט להקים מכינה קדם צבאית לנוער מהמקיפים הדתיים בצפון. "עברנו מיד לשלב המעשה. באותה שנה עברנו בין התיכונים הדתיים וניסינו לשכנע אותם להצטרף למכינה החדשה. הם לא הבינו בכלל מה אנחנו רוצים מהם. מה זו מכינה? ישיבת הסדר? לא הבינו אותנו והפער הזה הימם אותנו".

הטוויסט/ "עם הזמן נפל אצלנו האסימון שאין טעם לחכות עד לאחרי התיכון וצריך לפעול כבר בגיל התיכון. חשוב לפתוח להם את הראש כשהם צעירים ולא ברגע האחרון לבקש 'בואו אלינו'. להביא את התהליך של הבירור לא רק ליחידי הסגולה שמצליחים להגיע לישיבות ולמכינות, אלא לנסות לגעת בכמה שיותר חבר'ה ושכמה שיותר צעירים ייחשפו לעניין".

מייסדים/ לאור התובנות הקימו את ארגון מעגלים, שהיה מתוכנן לפעול בתיכונים הדתיים בצפון. "פיתחנו תוכנית לימוד של יום בשבוע במקיפים הדתיים באזור. דאגנו למדריכים שהגיעו ודיברו עם התלמידים על שאיפות, על זהות ועל חזון. זה התקבל מדהים. בשלב הראשון זה היה מודל מאוד מינימליסטי בצפון הארץ".

מעגלים/ "השם מעגלים נבחר מתוך מחשבה שרק במעגל נקודת האמצע היא בדיוק באותו מרחק מכולן. לכל אחד מהצעירים יש את היכולת להגיע לנקודה. הוא צריך חזון, נחישות ואמונה בעצמו והשמיים הם הגבול".

מתרחבים/ "התוכנית עברה מפה לאוזן ורצה גם בקהילת המנהלים מכל הארץ. בתוך שנתיים-שלוש השמועה עשתה לה כנפיים והתרחבנו לכל הארץ. הצימאון היה אדיר. כיום תוכנית מעגלים כוללת 85 בית ספר ממלכתיים ובתי ספר של החמ"ד בכל הארץ. כ-300 מדריכים ומדריכות נכנסים לכיתות ונוגעים ב-8,000 בני נוער כל שנה".

לוד/ לאחר שבע שנים, כשארגון מעגלים הלך וגדל והעסק הפך לאינטנסיבי, החליט לעבור עם משפחתו למרכז הארץ. הבחירה הייתה טבעית - העיר לוד, ומאז הם שם. "זו החלטה שמבטאת חיבור לעשייה חינוכית וחברתית בתוך הלב הפועם של עם ישראל. השתלבנו בגרעין התורני בלוד והכרנו משפחות מדהימות אחת אחת. אנחנו שמחים על הצעד הזה".

להתחבר/ "גיל ההתבגרות הוא גיל מאוד מורכב, ואנחנו במעגלים מחזירים את המבט הישיר אל הלבן בעיניים של הנער והנערה. אנחנו שואפים לדבר איתם מתוך שותפות אמיתית ולעבור איתם תהליך. אנחנו משוחחים על תרומה מעצמך, על זהות, על ערכים, על שירות משמעותי בצבא ועל בניית העתיד. להתחבר לבני הנוער בגילים האלה זה מרגש בכל פעם מחדש".

מדריכים בוגרים/ "העשייה הזאת זורמת לי בדם 24/7 כבר 20 שנה. אני שואל כל הזמן איפה עוד צריך ואפשר לפעול עם הנוער ומתמלא נחת לראות מדריכים אצלנו, שהם בוגרים בעצמם של תוכנית מעגלים ועברו תהליך פנימי של עיצוב דרך ושינוי תפיסת עולם, ובגיל 25 הופכים להיות מדריכים בעצמם".

המופע/ "לפני כארבע שנים קינן בי הרצון לדבר עם הנוער גם דרך מופע מיוחד". כך יצא לדרך המופע 'מתגברים' שעוסק בהתגברות על קשיים ואתגרי החיים. הבימאי היה גולן אזולאי. "במופע עולים לבמה ארבעה חבר'ה עם הסיפורים האישיים שלהם וחושפים את האתגרים וההתמודדויות. המופע הוא מסר לצעירים שאפשר להתגבר על קשיים ולעוף קדימה".

הארבעה/ "איתן חרמון נפצע אנושות במלחמת לבנון השנייה והיום אלוף העולם בריצת מרתון לקטועי רגליים, אליסף פרץ איבד אבא ושני אחים בצבא וגדל מגיל 12 עם שכול, מתי שריקי מלווה את המופע בשירה וכשהוא מתחיל לדבר מגלים שהוא מגמגם והרביעי, שלומי אביטן, גדל בשדרות במשפחה קשת יום, הגיע לפשע, השתקם וכיום מטפל בכפר נוער".

הספר/ "תוך כדי ליווי שלי למופע מישהו זרק משפט: 'שלומי זה ספר', ואני לקחתי את זה צעד קדימה כמשימה שלי, הפשלתי שרוולים והתחלתי לכתוב. מלאכת הכתיבה הייתה אינטנסיבית ולקחה לי כשנה וחצי". הספר 'מעגלים - סיפורו של שלומי אביטן' יוצא בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים.

השראה/ "הספר נוגע בסיפור אמיתי מעורר השראה על בחור שהתדרדר עד תהום, סמים, פשע, כלא, אבא שהתאבד ומה לא והצליח לצאת משם. היום הוא מטפל בנוער. זה פשוט מדהים. בספר יש עוצמה מיוחדת, כי הוא יכול לשבת על המדף ולהגיע לאורך שנים לעוד ועוד צעירים, אנשי חינוך והורים ויכול להשפיע לדורות".

עמירם/ דמות מיוחדת בספר היא של המחנך עמירם. "איש חינוך מיוחד במינו. לא ויתר על שלומי אביטן לאורך כל השנים, גם ברגעי השפל שלו. רואים באופן מאוד ברור, שכל ילד צריך אדם אחד שיאמין בו. לפני שבוע עמירם הוא זה שליווה את שלומי לחופה".

אם זה לא היה המסלול/ מנהל בית ספר תיכון. "בגלל הגיל העוצמתי הזה שיכול לשנות עולמות".

במגרש הביתי:

בוקר טוב/ קם בשש וחצי בבוקר, תפילה, ריצת בוקר שלוש פעמים בשבוע והתארגנויות בבית. ברוך השם הילדים כבר גדולים והמשימות בבוקר במגמת ירידה.

פלייליסט/ "לפני כחצי שנה נגמלתי מהאזנה גורפת לאקטואליה, והיום מאזין בכיף למוזיקה עברית, הכול מהכול".

השבת שלי/ "מתנה ענקית ומנוחה גאונית שהקב״ה נתן לנו. משתדלים לממש אותה בכל דרך, הן משפחתית והן אישית".

דמות מופת/ הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות. "שילוב של עוצמה, מנהיגות וענווה באיזונים מיוחדים במינם".

מפחיד אותי/ הלא נודע.

משאלה/ "האתגר האישי והלאומי הוא להצליח להוריד את מפלס השיפוטיות. לא פשוט בכלל".

כשאהיה גדול/ "להמשיך ליצור, ליזום, לפעול בשטח החינוכי-חברתי עם כוחות מחודשים. שיהיה וירגיש כל יום כחדש".

לתגובות: [email protected]