אורטל הצטנפה במעיל הרוח, שפופרת הטלפון הציבורי בידה.
"אז מתי אבא יחזור, אמא?".
"אבא עובד מאוד קשה בימים האלה. הגשם הראשון בא ואבא בשדות, מטפל ומסדר סידורים אחרונים. אל תדאגי".
"אני דואגת לך, אמאל'ה. את בעצמך עובדת כל כך קשה בבית החרושת, ועוד מטפלת בשבעת הילדים שבבית. אולי אבוא לעזור?".
"בשום פנים ואופן לא! כל העבודה הקשה של אבא ושלי היא כדי שאתם תוכלו ללמוד ולהתפתח ולהצליח בחיים".
"אני יכולה ללמוד קרוב לבית. אין לנו כסף לשלם על האולפנה!".
"אנחנו חוסכים כל שקל בדיוק בשביל זה!".
אורטל נאנחה. היא ידעה שלא תצליח לשכנע את אמה. שיחת הטלפון תמה, אך המועקה עדיין לא. בחדרה החמים פגשה את סיוון חברתה, ושיתפה אותה בהתלבטותה.
"איזו זכות יש לי להיות כאן בתנאים הטובים האלה, חדר נעים, אוכל טוב, כשאני יודעת שהוריי ממש קורעים את עצמם בעבודה וחיים בתנאים לא תנאים. אני לא זוכרת מתי אמי קנתה לעצמה בגד חדש בשנים האחרונות, אבל כמה היא התעקשה שאקנה את המעיל הזה לקראת הסתיו! אולי עליי לחזור הביתה, ללמוד קרוב, לעבוד אחר הצהריים ולעזור להוריי בפרנסה?".
סיוון הקשיבה בדממה, ואחרי הרהורים אמרה: "אולי תעשי שאלת רב? את צריכה רב גדול, פוסק הלכה".
"אבל אני לא מכירה רב כזה. מה אעשה?".
"תקשיבי!", סיון קפצה מהכיסא בהתלהבות, "יש לי רעיון פצצה! יש תוכנית ברדיו שקוראים לה 'עשה לך רב'. הרב חיים דוד הלוי קורא שאלות שנשלחו אליו ועונה. תכתבי אליו!".
"אבל אני לא רוצה שישמעו את השאלה שלי ברדיו..." אמרה אורטל.
"ברור שלא, טיפשונת, הוא קורא רק שאלות בהסכמת השואלים. שמעתי שהוא בעיקר עונה לאנשים במכתבים אישיים".
"את חושבת שהוא יטרח לכתוב לי תשובה?" תהתה אורטל.
"אני בטוחה! הוא אדם גדול. אנשים גדולים לא מזלזלים באף אחד!".
אורטל לא חיכתה רגע. היא תלשה מהמכתבייה שלה דף יפה וכתבה:
"לכבוד הרב חיים דוד הלוי, אני הבכורה במשפחה מרובת ילדים. הוריי עמלים קשה לכלכלת הבית. אנו חיים במושב, ואבי עובד במשק הבית ובשדה כל שעות היום, ואמי יוצאת לעבודה בבית חרושת יום יום, בקיצור - חיים קשים מבחינה כלכלית. התחלתי ללמוד השנה באולפנה, ואני חיה מצוין, הן מבחינה חומרית והן רוחנית. אך מצפוני מעיק עליי ביותר ביודעי שכל זה מתאפשר לי בחיים הודות לעבודה הקשה של ההורים בזיעת אפם. איני בטוחה שאני צודקת בהמשכת לימודיי, ואולי חייבת אני לצאת לעבודה לעזור להם בכלכלת הבית. אנא פסוק לי הלכה, האם איני פוגעת בכבוד הוריי? רצוני בעיקר להרגיש רגיעה מצפונית, בין שבסופו של דבר אמשיך בלימודיי ובין שאאלץ להפסיקם".
אורטל קראה שוב את מכתבה, ואחר כך קיפלה את הדף, הכניסה למעטפה והדביקה בול. מחר בדרכה לכיתה תעבור דרך המשרד ותניח את המכתב בדואר היוצא.
כעת נותר רק לחכות.
אורטל המשיכה בשגרת לימודיה, ובכל בוקר הלכה למשרד כדי לבדוק אם הגיעה תשובה. בוקר אחד, כעבור שבועיים, כשצעדה בשביל בדרך למשרד, קידמה את פניה המזכירה ומכתב מתנופף בידה. "רציתי להביא לך מכתב שהגיע הבוקר...".
אורטל חטפה את המכתב, התיישבה מיד על הספסל הסמוך ופתחה את המעטפה בהתרגשות. הרב חיים דוד הלוי, בכבודו ובעצמו, כתב לה מכתב תשובה!
"לכבוד אורטל כהן..." עיניה של אורטל רצו על שורות המכתב. לא הכול היא הבינה. הרב פירט את הדיון ההלכתי על צדדיו השונים, ובסיום כתב: "לא נותר לי עתה אלא להוסיף מספר מלים להרגעת מצפונך... גדולה היא אהבת הורים לבנים. זאת תוכלי להבין היטב רק כאשר תזכי ויהיו לך בנים. אין במציאות אהבה גדולה יותר מאהבת אב לבנו, ובן עזאי סובר (בירושלמי נדרים פרק ט') שאדם אוהב את בנו יותר מגופו... שבנו עדיף לו לאדם מעצמו. מעתה אין ספק שאושר הבנים ועתידם הוא העונג הגדול של ההורים, ואין לך אושר גדול מזה שיהיו משכילים ותלמידי חכמים.
"למסקנה", כתב הרב, "מותר לך להמשיך בלימודים, אף שמצב הבית קשה מבחינה כלכלית, ואף אם ההורים עובדים קשה ועוזרים לך במימון הלימודים, ועוד יבוא יום ותגמלי להורייך הרבה נחת ואושר תמורת סבלם".
אורטל קיפלה את המכתב, נשקה לו והחזירה למעטפה. כמה פחדה שתצטרך לעזוב את חברותיה ואת האולפנה שהיא כל כך אוהבת! הרב הרגיעה. היא תמשיך ללמוד ותביא נחת להוריה. יום יבוא, וההשקעה הגדולה שהוריה משקיעים בה תישא את פירותיה. היא תעשה הכול כדי שיהיו גאים בה!
אורטל קמה מהספסל ופסעה לעבר כיתתה בשמחה גדולה של התרת הספק.
על פי סיפורו של עמיר ברגר
***
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: orchozer@gmail.com