גדולה מהחיים
גדולה מהחייםאיור: עדי דוד

נעמדתי בתקווה מתחת לתמונה הגדולה של הכינרת בסלון ו...אוף! הראש שלי עדיין לא הגיע אליה. בתחילת החופש הגדול שני סנטימטרים הפרידו בין הקדקוד שלי למסגרת הזהובה, וכל כך קיוויתי שבחודשיים של חופשה הם יצטמצמו! אבל כנראה שלא שגבהתי אפילו בחצי סנטימטר בכל השבועות האלה. באסה ממש. פלטתי אנחה והלכתי ללימודים.

כשהגעתי לכיתה, מיד חיפשתי את דבורי, החברה הכי טובה שלי. שתינו הנמוכות של הכיתה, אלה שמושיבים אותן מקדימה בתמונות מחזור, ולא ראיתי אותה כל החופש. גם עכשיו לא ראיתי אותה יושבת בין החברות שכבר הגיעו לכיתה. ואז הרגשתי טפיחה על הכתף, וקול מוכר נשמע מאחוריי.

"היי, חן! מה נשמע אחותי?".

הסתובבתי אחורה, ולא האמנתי למראה עיניי! זאת הייתה דבורי, אך היא התנשאה פתאום מעליי. וזה לא היה רק הגובה, היא נראתה פתאום כמו אחותי הגדולה. "וואו, דבורי, מה קרה לך?!", פלטתי, המומה מהשינוי הפתאומי. "גדלתי", צחקה דבורי, "כנראה שגם לך זה יקרה מתישהו. אצלנו במשפחה כל האחים שלי גבהו בקפיצת גדילה מטורפת, לא שמת לב? אמא שלי אומרת שהם הולכים לישון בגובה מטר וחצי, וקמים בבוקר עשרים סנטימטר יותר... אצל בנות זה בדרך כלל פחות בולט, אבל מסתבר שעכשיו בכל זאת הגיע תורי".

"אויש, זה לא פייר!", אמרתי, "כל החופש אני מחכה לגדול, ולא זז כלום. ועכשיו אני הנמוכה היחידה כאן! אצלנו אין ניסים כמו אצלכם".

"שטויות, וגם אם כן, מה זה משנה? אז לא גדלת בחופש. כפרת עוונות". ודבורי החליפה במהירות את הנושא: "תקשיבי, את לא תאמיני איזו חופשה משפחתית מדהימה הייתה לנו השנה. לקחנו קרוואן, והסתובבנו בכל הארץ ו..." דבורי המשיכה לדבר, ואני הנהנתי וחייכתי, אבל אני מודה שלא ממש הקשבתי. הייתי יותר מדי מוטרדת מהמראה הבוגר של חברתי הטובה. או נכון יותר לומר מהמראה הלא בוגר שלי. הכיתה הלכה והתמלאה, צרחות של מפגשים נרגשים נשמעו מכל עבר, וראיתי שדבורי היא לא היחידה שתפסה גובה. גם רעות, ואלומה ורוני השתנו לגמרי בחופשה. רק אני נשארתי פספוסה... איזה באסה!

קולות רמים מהעבר השני של הכיתה הפסיקו את ההרהורים שלי (וגם את הסיפור של דבורי), הפעם זה לא נשמע כמו מפגש ידידותי. נטע ואורי עמדו והתווכחו על מקום ישיבה בשולחן האחורי. "בעייתך. היית צריכה להגיע יותר מוקדם", אמרה נטע, כשהיא עומדת נטועה עם הידיים על המותניים.

"חצופה! מה שעשית זה ממש מגעיל. ראית שעמדתי לשים את התיק ואז עקפת אותי ושמת לפניי. אני חייבת מקום אחורי, אחרת אני לא רואה טוב! וזה המקום האחרון שנשאר!", הבנות מסביב התחילו להתערב, לצעוק לטובת אורי או נטע, ומהומה שלמה התחילה. נזכרתי איך בשנה שעברה גם אני רבתי עם אחת הבנות על מקום שרציתי. הבטתי בשתיהן, ובכל הבנות הצועקות, ופתאום זה נראה לי קצת מטופש וילדותי. למה להתעקש? אפשר לחשוב. זה לא כזה משנה.

"אורי!", הרמתי את קולי, "אורי, את יכולה לקבל את המקום שאני תפסתי, אם זה חשוב לך. זה גם מקום אחורי, מקום מעולה".

הבנות השתתקו, וחלקן הביטו בי בפליאה. "באמת?", אמרה אורי אחרי רגע. "וואי, תודה, צדיקה!".

לקחתי את התיק ועברתי לשולחן קדמי יותר. לשמחתי, דבורי באה והתנחלה לצידי. "וואלה, חן", היא אמרה בהתפעלות, "קבלי תיקון. גדלת בחופש יותר מכולנו...".