שני אירועים שעשו כותרות בשבועות האחרונים חושפים שבתוך הגווייה של השמאל הישראלי עדיין נותרו לא מעט חיים, אבל של גוף זר: יהדות ארצות הברית.
לשמאל הישראלי שאני מכיר לא באמת אכפת אם אירוע שמיועד לחרדים יתקיים בהפרדה או לא, כל עוד אף אחד לא מנסה לכפות הפרדה על אירועי תרבות שאינם מיועדים לחרדים דווקא. אבל מבחינת יהדות ארצות הברית, הפרדה בין גברים לנשים היא פגיעה בקודשי קודשיהם. מבחינתם מדובר בפשע כה חמור, שהוא מצדיק כפייה על הזולת. יש יסוד להניח שפעילות שדולת הנשים לא נמנות על מעריצותיו של מוטי שטיינמץ, והן לא היו מגיעות להופעה גם אילו היו מצליחות במשימתן לכפות ערבוב מגדרי. אז למה זה כל כך חשוב להן? הסיבה לכך נעוצה בהיסטוריה של יהדות ארצות הברית.
יהדות ארצות הברית גאה מאוד בפמיניזם שלה. הסרת המחיצה מבתי הכנסת הקונסרבטיביים והרפורמיים נתפסת כהגשמה של מהפיכה פמיניסטית יהודית. הקשר בין הפמיניזם ליהדות ארצות הברית כה חזק, שגם קהילות אורתודוקסיות בארצות הברית מתחבטות בסוגיית המחיצה. בישראל, בתי כנסת אורתודוקסיים שהלכו כברת דרך לקראת שוויוניות מגדרית בתפילה, בדרך כלל מתאפיינים בשיעור גבוה של עולים מארצות הברית.
שדולת הנשים הוא ארגון דגל של הקרן החדשה. הקרן, בתורה, היא ספינת הדגל של יהדות ארצות הברית בכל הנוגע להתערבות בשדה הפוליטי בישראל. מפעל חשוב נוסף של הקרן הוא תוכנית המשפטנים אשר הכשירה, חינכה ושטפה את מוחם של מאות משפטנים, ובתוכם גם פרקליטים ושופטים. לא רק השכלה משפטית קיבלו משתתפי התוכנית, אלא גם טבילה עמוקה בעולם הערכים היהודי-אמריקני, אשר נצמד באדיקות לשמאל האמריקני מאז ראשית כהונתו של הנשיא פרנקלין רוזוולט ב-1929. באקלים הזה, אין זה מפתיע שנושא שכלל אינו מעסיק את הזרם המרכזי המבולבל של השמאל בישראל, זוכה לטיפול כה אינטנסיבי ומופרך של הממסד המשפטי בישראל.
דוגמה נוספת לתופעה הזאת היא הרחקתם של ילדי המסתננים. מבחינת יהדות ארצות הברית, מדיניות הגירה היא נושא ליבה. ארגוני שמאל יהודיים הם הראשונים לזעוק בתגובה לכל התבטאות של פוליטיקאי אמריקני שקורא להחמיר את דרישות הכניסה למדינה. יהודי ארצות הברית תורמים עשרות מיליוני דולרים לארגוני סיוע לפליטים ברחבי העולם, במקומות שלא קשורים לא לארצות הברית ולא לישראל. כשמדינת ישראל אוכפת את מדיניות ההגירה שלה עצמה, ונוקטת פעולות פוטוגניות כגון הרחקת ילדים, זוהי הזדמנות נהדרת לארגוני הסיוע של הקרן החדשה לנצל את מצוקתם של הילדים הללו כדי לסחוט עוד כמה מיליונים מפטרוניהם הנדיבים.
הסיבה לרגישות המיוחדת של היהודים למדיניות הגירה נעוצה בזיכרון השואה: כאן בישראל, סיפור השואה מתקשר עם מחנות ההשמדה ועם פשעי הנאצים. שם, בארצות הברית, רגשי האשמה על כך שלא נעשה מספיק קשורים בעיקר להקשחת מדיניות ההגירה של ארצות הברית ולסגירת השערים בפני מיליוני יהודים שאפשר היה להציל. סטיבן וייז, מי שנחשב למנהיג הבכיר ביותר של יהדות ארצות הברית בתקופת השואה, היה מקורב ביותר לנשיא רוזוולט – אבל לא הוא ולא שר האוצר היהודי מורגנתאו הצליחו לאזן את הלחץ של פקידים אנטישמיים במחלקת המדינה. הפרשה הזאת היא כה מכוננת בזיכרון הקולקטיבי של יהודי ארצות הברית, עד שכשהם אומרים "לעולם לא עוד", הם מתכוונים – לעולם לא ייסגרו עוד גבולות בפני אנשים במצוקה.
העדות לכך שהרחקת ילדי המסתננים לא מעסיקה את השמאל הישראלי האמיתי, היא שתיקת הקמפיינים של מפלגות השמאל בנושא הזה. אם השמאל הישראלי היה תופס את ההרחקה הזאת כפשע מתועב כפי שתופס אותו הממסד היהודי-אמריקני, אז גנץ, ברק ופרץ היו מכניסים את הנושא הזה לדפי המסרים שלהם. שתיקתם מלמדת שהנושא לא מעניין את בוחריהם.
ההיבט המטריד ביותר בהשתלטות של יהדות ארצות הברית על השמאל הישראלי הוא שהוויכוחים האלה נפקדים מהדיון הפוליטי וממצעיהן של המפלגות. הדיונים מתקיימים בבתי משפט והם סגורים בפני הציבור. משתתפים בהם רק עמותות במימון זר, פקידים בלתי נבחרים ושופטים שאיש לא הסמיך לדון בנושאים ערכיים. אפילו בתקופת הבחירות המנומנמת האופפת אותנו מצליח השמאל היהודי-אמריקני לעקוף את הדמוקרטיה הישראלית ולהגשים את מטרותיו על חשבוננו. בלי לשאול אותנו.
הכותב הוא יו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת ובוגר תוכנית רודרמן ליהדות ארצות הברית