"כשהמטען התפוצץ בעוצמה רבה, ישר צעקתי לה: 'רינה! רינה!' אבל היא כבר הייתה הרוגה. במשך כמה שניות ניסיתי להבין אם זה חלום או לא, אבל זה היה לגמרי אמיתי.
התנפלתי עליה, חיבקתי אותה, נישקתי אותה ואמרתי לה: 'רינה, אנחנו לא שוכחים אותך, לא נשכח אותך אף פעם, את תישארי איתנו'. ואני באמת מתכוון לא לשכוח אותה. נכון, אנחנו נבכה ונצטער, אבל היא תישאר איתנו פה. כבר במהלך השבעה אני שומע על הרבה רצונות של אנשים לקבל על עצמם דברים לזכרה, להשאיר את הרוח שלה פה איתנו".
כשהרב איתן שנרב מספר כיצד נפרד מבתו רינה ביום שישי שעבר, כשנהרגה מפיצוץ מטען במעיין דני ליד דולב, הוא עדיין יושב שבעה בבית החולים לאחר שנפצע בעצמו באותו פיגוע, לצד בנו דביר שנפצע קשה יותר. צער ויגון הן המילים הרחוקות ביותר מתיאור האווירה בחדרו.
קבוצה של חרדים תושבי לוד, נערים מדרום הר חברון, בחורי ישיבה, מבוגרים, דתיים ושאינם, רבנים לצד נשים במכנסיים וחולצות קצרות – כל אלה עולים לרגל לחדרו של הרב איתן שנרב במרכז הרפואי הדסה עין כרם, מתערבבים ברופאים ובאחיות המתרוצצים. הם לא באים סתם לנחם, הם מרגישים חלק. לא רק חלק מהכאב והאבלות, אלא מכל דבר שעושה משפחת שנרב: שיעורי תורה לציבור הרחב בלוד, פתיחת הבית, יוזמות של צדקה וחסד שרבים בלוד נעזרים בהן – בכל פעילות כזאת, עוד עוד אנשים מרגישים כבני משפחה של השנרבים.
"זה ניחום אבלים שהוא גם ביקור חולים", אומרים כמה מהבאים וההולכים, "אבל יותר מהכול זהו שיעור אדיר באמונה. הרב איתן בשבילנו זה לא משהו שאפשר להסביר במילים, באנו לנחם אותו אבל יותר מזה – לקבל ממנו כוחות".
התרוממות רוח בדרך למעיין
"רוב הרסיסים נשארו בתוך הגוף", מתאר הרב איתן שנרב את מצבו הרפואי, נכון לתחילת השבוע. "דביר קיבל טיפה יותר. הוא היה ממש בסכנת חיים, אבל ברוך השם המצב הרבה יותר טוב. אנחנו הולכים ומתקדמים וזה רק משתפר". לאורך השיחה איתו, הרב שנרב מחייך ופניו מאירות. הצחוק המתגלגל שלו מדביק את גם את המנחמים, ביניהם גם שרי ממשלה, ראשי ישיבות ואישי ציבור.
"בחודשים האחרונים היו לרינה הרבה מחשבות על החיים", הוא נזכר. "זה היה יותר מדי כבד עליה בעיניי, אמרתי לה כמה פעמים: 'רינה, תשחררי, תני לחיים לזרום'. היא הייתה מאוד מוטרדת מהעניין של הטלפונים, למה אנשים כל כך שאובים אליהם. לאחרונה היא רצתה כבר לחזור לאולפנה, שם הבנות מסתובבות בלי טלפונים. גם בדרך למעיין היא הייתה באווירה מרוממת. הדרך הייתה מלאה בדיבורים על הצלת חיים, חשיבה על מעשים טובים, שמענו שירי קודש, ואז בשנייה היא עלתה בסערה השמימה. ככה, מתוך הקודש הזה. זאת לא הייתה יציאה רגילה, היא הייתה שקועה לאחרונה בהמון מחשבות ונושאים שרצתה לברר, אז הלכתי עם דביר ואיתה כדי להתחזק יחד. היא רצתה כל הזמן לראות מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני. זה היה המוטו שלה בשנים האחרונות, והיא רק בת שש עשרה. היא רצתה להבין מה התפקיד שלה בעולם, איך לעשות טוב. היא התלבטה אם לעזוב את ההדרכה כי היא הרגישה שפחות הולך לה, וחשבה אולי ללכת להתנדב בעמותה עם חולים, אבל אז חשבה שאולי בכך היא תוותר לעצמה. היא כל הזמן חשבה איך להתקדם בעבודת ה', איך להוסיף אור. היא לא רצתה ללכת לאירועים שבעיניה לא הייתה בהם משמעות. הכי כפרה עלינו, עליי, על עם ישראל. המטען היה מיועד לחיילים שהגיעו לשם אחר כך, ככל הנראה, והיא נפגעה ממנו. רינה הייתה צריכה לעלות בסערה. אין מקרה בעולם, ככה אנחנו אומרים".
אחרי פיצוץ המטען, כשהבין הרב שנרב שבנו במצב קשה, הוא ניסה להציל אותו באמצעות חוסם עורקים. "כשאירע הפיצוץ בדיוק היינו באמצע שיחה על הצלת חיים. רינה הלכה מאחורינו והיא הייתה הכי קרובה לפיצוץ. איכשהו זכרתי איך עושים, ניסיתי לעזור לו תוך כדי שהזעקתי עזרה. כשעלינו למסוק התחלנו לקבל הודעות מאנשים שהציעו עזרה ושיחות מאנשים שרצו לתמוך".
גם בחדר בבית החולים וגם בבית המשפחה בלוד, האבלים מוקפים כל העת באנשים, חברים מקרוב ומרחוק וגם זרים. לכולם נותנים הרב איתן ורעייתו התייחסות אישית, ומודים מקרב הלב על שהגיעו לחזק. "גם ככה אנחנו רגילים עם האנשים היקרים האלה לחיבוקים ונשיקות עם כולם. הם מחזקים אותי, אני מחזק אותם, אנחנו מתחזקים יחד".
"אני רוצה להודות לכל מי שבא להיות איתנו", אומרת שוב ושוב שירה, אמא של רינה, למנחמים הממלאים את ביתה. "אתם מקדשים שם שמיים, מרגש שזה מה שאתם עושים בשבוע האחרון של החופש. אחד החברים שהיה פה אמר לי: 'אנחנו שואלים את עצמנו איך זה תמיד קורה לטובים ביותר'. אמרתי לו: זה לא נכון, זה לא קורה תמיד לטובים. תסתכל מסביב כמה טובים יש פה. זה קורה לשליחים, יש שליחים שהקדוש ברוך הוא בוחר לדברים אחרים. ושחס ושלום אף אחד לא יחשוב אפילו לרגע שיש טובים יותר וטובים פחות. עכשיו השאלה מה אנחנו עושים עם זה.
רינה חיה כל הזמן ברצון לחיות חיים טובים יותר, היו לה המון שאלות והמון רצון ללכת קדימה ולעשות עשייה נכונה. מאז הרצח והטלטלה הזאת שחווינו, מה שאנחנו מבקשים מכולנו זה לקחת את זה קדימה. אפשר לשבת פה ולומר 'היא הייתה טובה, היא הייתה שמחה, היא הייתה יפה'. הכול נכון, אבל זה רק מחליש. יהודי אמיתי צריך לראות מה מחזק, ולא מחכה אלא עושה. שכל אחד ישאל מעכשיו איך הוא עושה דברים יותר נכון, יותר טוב, כל אחד מהמקום שלו.
כבר מכאן יצאו מיזמים מדהימים של תרומת שיער, תרומת דם, מיזמים שבאים לצאת מכאן קדימה. תאמינו בכוחות שלכם, אל תפחדו לשאול שאלות. שאלות שהמטרה מהם זה להצמיח, שיוצא מהן עוד מיזם, עוד דבר טוב. זה התפקיד שלנו וזה מה שאני מבקשת שייצא מפה, מתוך ביחד וראיית הטוב. בלי להתייחס לרע, לראות את האור".
"חינכנו את עצמנו ללכת קדימה"
גם נשיא המדינה ראובן ריבלין ביקר את הרב שנרב, וגם ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו הגיעו אליו וישבו אצלו יותר משעה. "דיברנו על לא מעט נושאים", הוא מספר לנו. "דנו בהליכה של עם ישראל קדימה, איך אנחנו הולכים ונבנים. אמרתי להם שיאשרו להוסיף כאן בהדסה עוד כמה מבנים למחלקת היולדות כי צריך להמשיך, וגם ביקשתי מנתניהו שיחזיר את היוזמה של דוד בן גוריון לתת מענק לאישה שילדה ילד עשירי. דיברתי עם נתניהו שצריך להחזיר את הביטחון למעיינות, לטיולים, ליהודה ושומרון, ובאותו רגע הוא התקשר לישראל גנץ, ראש המועצה בבנימין, ואמר לו שיש אישור להוסיף עוד שכונה בדולב. הבנתי שיש רעיון לקרוא לשכונה החדשה בדולב מצפה רינה. גם ראש העיר בלוד, יאיר רביבו, אמר שיש לו רעיון לקרוא לשכונה בשם מצפה רינה. הלוואי שבין מצפה רינה למצפה רינה תחבר עיר גדולה".
על השאלה כיצד הוא שומר על האור בעיניים ועל החיוך הגדול גם בימי השבעה, כשהוא פצוע בבית החולים, עונה הרב שנרב: "אנחנו גדלנו על זה. כמשפחה בחרנו כבר לפני עשרים שנה בשמחה. אני אוהב להיות שמח באופן כללי, אני גם עצוב לפעמים. יש לי ספקות לעיתים אבל אני משתדל תמיד להיות שמח. אצלנו בוחרים תמיד להיות אופטימיים, תמיד לראות את הטוב, חינכנו את עצמנו כל הזמן ללכת קדימה, לחשוב מה צריך לתקן ואיך לשפר. לרוץ קדימה זה המוטו שלנו, ואני מקווה שגם ברגע השבר הנוראי הזה הבחירה הזאת שלנו עומדת לנו. גם העובדה שנשארתי עם דביר, זה מאוד חיזק אותי, שלא נשארתי שם לבד. כשהגיעו החברים מהמילואים לבקר, אחד מהם, חילוני, אמר לי בשקט שכבר עשרים שנה הם שומעים אותי מדבר על החשיבות של השמחה והשמירה עליה, והיה נראה להם שאולי אני סתם מדבר, אבל עכשיו הם רואים את הבחירה הזאת בפועל.
"עוד נקודה, אולי, שהתבררה לי השבוע: בתחילת השבעה היו פה מכל הערוצים, הם היו כאן ערב אחד יחד. היו פה מגישות מאוד מרכזיות בטלוויזיה. אני רציתי לעשות איתן היכרות, שאלתי אחת מהן אם היא המגישה של 'מבט' וכולם צחקו. לא היה לי מושג שמהדורת מבט כבר מזמן לא קיימת, הפעם האחרונה שראיתי חדשות בטלוויזיה הייתה אולי לפני עשרים שנה. אולי קל יותר לשמור ככה על שמחה, כשלא מתעסקים כל הזמן ברע. התפתחה בינינו איזו שיחה על זה, ובסופו של דבר היא אמרה שכשיום אחד היא תפתח את המהדורה עם ידיעה חיובית, היא תתקשר אליי".
כבר בימי השבעה, מספר הרב שנרב, מתקיימת הבטחתו לרינה כי לא ישכח אותה על ידי אינספור יוזמות לעילוי נשמתה. בני נוער ומבוגרים קיבלו על עצמם לימוד תורה, עשיית חסד ובדרכה של רינה – שעה ביום בלי טלפון נייד. תמר לבנוני, אחותה של רינה, סיפרה על היוזמה ואמרה: "רינה ניסתה להתנתק מהטלפון כמה שיותר. תמיד היה קשה לה עם השעות הארוכות שהתבזבזו עליו. בחופש היא דיברה על כמה היא מחכה כבר לחזור לאולפנה, כדי שהיא תוכל לחזור סוף סוף לטלפון המקשים הקטן והאהוב. בנופש המשפחתי היא השתדלה כמה שיותר להשאיר את הסמאטרפון באוטו ולהיות עם המשפחה והאחים במאה אחוז.
"לזכרה אנו מבקשים שכל אחד יגדיר לעצמו זמן שהוא מניח את הטלפון בצד, ומפנה זמן להיות עם המשפחה, החברים, ללמוד, לעשות מעשה טוב או כל דבר אחר. בעזרת ה' כל הדקות הללו יצטברו, ובנוסף לרווח האישי שאין ספק שיהיה לכל אחד ואחד שישתתף, יעמדו כל אלו לזכות רינה היקרה שלנו".