בזכות נשים

כשאביה בר-איתן (23) חוזרת בערב לביתה בקרני שומרון, עייפה ורצוצה מנסיעות בטרמפים ובאוטובוסים ומיום ארוך של לימודים במכללה בירושלים, היא מנסה להתמקד במחשבה אחת: "אני משתדלת מאוד לעבוד על עצמי להגיע שמחה הביתה, למרות העייפות והדכדוך. ברבע שעה הליכה מהתחנה הביתה אני מזכירה לעצמי שבחרתי בזה, שאני צריכה לשמוח בזה, שזאת הזכות שלי".

ביום ראשון הקרוב ייפתח בישיבות זמן אלול. אלפי תלמידים ואברכים יחזרו לחבוש את ספסלי בית המדרש, קולות הדיון בהוויות דאביי ורבא יבקעו מבעד לחלונות, ולהט של פלפול בדברי התוספות יחשמל את האוויר בין הסטנדרים. מאחורי ההתרחשות הזאת מושך בחוטים בקול דממה דקה מגזר נשי שלם שלא זוכה בדרך כלל להערכה, אבל מרגיש מועצם בדרכו שלו. המילון שלהן לא כולל מושגים כמו מגדר, אפליה, מימוש עצמי ושוויון זכויות. בחייהן נוכחים יותר החברותות והשיעורים של אבא שלא נמצא בשעות הערב, והטיפול בילדים ובסידורים השוטפים שמוטל על כתפיהן קצת יותר. אין להן סיפורים הרואיים על בעל שזכה לצל"ש בשדה הקרב, ובדרך כלל הן גם פחות יכולות לנופף בהישגי קריירה אישית משלהן. אבל באמתחתן הן צוררות מתנה שלא היו מחליפות בשום תואר אחר.

"ההקרבה לא לחינם"

את אביה בר-איתן הכרתי כתלמידת מדרשה נלהבת, שכבר אז חלמה להינשא לבחור שישקיע בלימוד תורה לאורך שנים. כיום, אחרי שמונה חודשי נישואין לאביתר, אברך בישיבת ההסדר בקרני שומרון, היא מספרת בגילוי לב ש"זה מאוד שונה ממה שחשבתי שזה יהיה. כשחיים את המציאות, צריך כל הזמן להיזכר בשאיפה הגבוהה שהייתה בהתחלה. לזכור שזה מה שרציתי, בית של תורה. רציתי למסור על זה את הנפש". בר-איתן אומנם לא מטופלת עדיין במשפחה, אבל לימוד התורה של בעלה בהחלט נותן את אותותיו גם בחיי היומיום שלה. באין רכב, היא מיטלטלת יום יום במסע ארוך ללימודים משש בבוקר ועד שמונה בערב. מבחינה כלכלית "אנחנו מאוד מחושבים" כהגדרתה, הן בקניות שוטפות של בגדים ומזון והן בטיולים ופנאי, שלא יכולים לכלול למשל לינה מחוץ לבית או שכירת רכב לטיול. "יש לי פה ושם עבודות מזדמנות, אנחנו ברישום מדויק של הוצאות והכנסות". אפילו התקשורת הבינאישית מוגבלת, שכן בזמן הסדרים בישיבה הפלאפונים נותרים מחוץ לבית המדרש והיא לא יכולה לדבר עם בעלה באופן שוטף גם במקרים דחופים. בשנה הבאה יתחיל בעלה בלימוד אינטנסיבי לבחינות הרבנות, והיא יודעת שהוא יהיה זמין אפילו פחות.

אבל עם כל הקושי בחיי היומיום, כשבעלה יושב בבית בערב מול הגמרא ולומד, בר-איתן מתבוננת בו מאושרת. "זה מאוד משמח. אני מרגישה אז שההקרבה שלי לא לחינם. הוא משקיע, קם מוקדם, הולך משיעור לשיעור, לא מפסיד חברותות, וההשקעה שלו נותנת לי כוח". הביטוי לחיים של תורה בבית, היא מסבירה, נוכח גם בשיחות על עניינים אחרים: "אם יש ויכוח על משהו, אני שומעת מאיפה המחשבה שלו יונקת. אני יודעת שאם הוא לא היה בתורה, הוא לא היה רואה את זה ככה". היא מדברת על בניית הקדושה בבית, וגם על המידות הטובות שבן הזוג רוכש כשהוא מסתופף מדי יום בצילם של רבניו בישיבה.

התמיכה ההדדית, מסבירה בר-איתן, היא שבונה את השותפות בבניין התורה בבית: "גם אם הרצון של הבעל הוא ללמוד, אני רואה כמה החיזוקים שלי משמעותיים לו. צריך להיזהר לא להוריד אותו, לומר לו כמה אני שמחה בזה שהוא לומד. חשוב לו שאהיה שמחה בזה".

לבחור כל פעם מחדש

בטיול שעשתה השבוע בצפון עם משפחתה, הגיעה שירה סינואני לקבר רחל אשת רבי עקיבא. הביקור עורר בה מחשבה על נשים גדולות שמסרו את עצמן לחלוטין ללימוד התורה של בעליהן. היא עצמה, כך לתחושתה, לא נמצאת במקום הזה. כבר תשע שנים שבעלה לומד בישיבות ובכוללים, ובתחנה הנוכחית הוא אברך בכולל ברחובות. היא אם לארבעה והחמישי בדרך. "כל שנה בוחרים בזה מחדש", היא אומרת על הבחירה בחיי אברכות, "ככל שעוברות השנים והצרכים גדלים, זו התלבטות יותר משמעותית". בעלה של סינואני אומנם שותף בפיזור ואיסוף הילדים מהמוסדות בהפסקות מהכולל, אבל רוב המשימות מוטלות עליה: ניירת, טפסים ועוד. "גם בקטע הטכני, אבא שלי הוריש לי את היכולות בתחום, אז אני מוותרת על העזרה של בעלי ומסתדרת", היא מחייכת. התחום הכלכלי נשען אצלם לא מעט על ביטחון בה', ועל התפיסה שחיים מחודש לחודש. "אנחנו מסתפקים במועט, אבל אני לא מרגישה שאנחנו חיים בצורה סגפנית. ומה עם פנסיה?", היא צוחקת, "בינתיים אני חיה את ההווה".

בלי להשוות למשפחות אחרות, סינואני מתארת ש"התורה מאוד נוכחת בחיים". גם במובן הפרוזאי, שכאשר מתעוררת לה שאלה לא שגרתית בענייני כשרות המטבח יש לה את מי לשאול והיא יכולה לקבל מענה מיידי. "יש מישהו שמצוי בסוגיות, זה עוזר. מעבר לזה", היא משיבה לשאלה מה הסיפוק שלה מלימוד התורה של בעלה, "את השכר שלנו בעולם הבא – אנחנו לא יודעים".

שותפה בקניין התורה

לא כל בחורה שתגיד לשדכנית הירושלמית הרבנית בת-אל גרינשפן שהיא רוצה בחור שיושב ולומד, תקבל את מבוקשה. "יש כאלה שאומרות שהן רוצות, ואני אומרת להן – זה לא מתאים לך. לעומת זאת, יש מי שתביע חשש איך תסתדר, אבל אני רואה שיש לה את הרצון ומסירות הנפש, ואומרת לה – יש לך את זה".

הרבנית גרינשפן יודעת היטב על מה היא מדברת. כבר 35 שנה היא נשואה לאדם שעושה לילות כימים בלימוד התורה. הרב חיים גרינשפן, בעלה, למד בישיבת ניר קריית ארבע ולאחר מכן בכולל האידרא. מזה שנים רבות הוא לומד ומלמד כר"מ בישיבה הגבוהה במצפה יריחו. כבר בגיל 17, היא נזכרת, התפתחה אצלה כמיהה בנפש לתורה. "למרות שאני לא מבינה באמת מה זה לימוד תורה, ידעתי שזה מה שהנפש שלי חפצה בו". בחורים שפגשה, גם כאלה שרצו בה, נפסלו אם לא התאימו לרצון הפנימי שהוביל אותה. היא חיכתה עד גיל 26 כדי למצוא את בעלה, שעל חריפותו ושקידתו אמר לה בזמנו הרב נריה זצ"ל: "אל תשלחי אותו אפילו לזרוק את הזבל".

זריקת הזבל, באופן פרדוקסלי, ביטאה היטב את ההתמסרות שנדרשה ממנה ללימוד התורה של בעלה. "כשהייתי מבקשת שנצא לטיולים בבין הזמנים, הוא אמר: אני מוכן ללכת איתך לטייל לזרוק את הזבל...". השנים שבהן בעלה למד ולימד, בדרך כלל תמורת סכומים זעומים, עברו עליה תוך התמודדות עם קשיים כלכליים, רפואיים ואחרים שתקצר היריעה מלפרטם. את כולם נשאה על כתפיה בלי להטריד את בעלה ובלא שמץ התמרמרות. "אהבת תורה זה פועל יוצא של החיבור שלי לה' יתברך. אני יודעת שיש לי חלק גדול בזה, ושהלימוד שלו תלוי בי, לא רק בו", היא מסבירה את בחירתה בחיים הללו, על מורכבותם. "ראיתי אותו בליל חורף אחד יושב ללמוד עם דובון כשהרגליים בקערת מים, כדי לא להירדם. כשאת רואה אותו ככה, את יודעת שיש לך כאישה חלק בקניין התורה. את נמצאת שם, את אוהבת את זה וחלק מזה. תורה זה קניין ואת שותפה".

היא שבה ומדגישה שלא כל אחת מתאימה לכך, ורק רצון עמוק בנפש לתורה יכול להוליד אצל האישה את הכוחות לגדל תלמיד חכם. אבל בצידה של הבחירה הזאת, היא אומרת, "יש שכר לפעולתך". היא מספרת על משפחה דתית שהציבה לה למטרה להגיע לרף כלכלי מקסימלי. "הם עבדו שעות נוספות והשקיעו בזה, ובסוף זה בא על חשבון הזוגיות והילדים. אבל פה – 'חיי עולם נטע בתוכנו'. זה הדבר הכי טהור שיש. ככל שעוברות השנים אני מרגישה יותר ויותר עד כמה 'לולי תורתך שעשועיי – אז אבדתי בעוניי'".

לתגובות: Hagitr72@gmail.com