במשכן הנשיא הושק השבוע ספר ילדים ראשון על הקרב בגבעת התחמושת ושחרור הכותל המערבי, הספר 'אריות על הגבעה' (הוצאת מיטב-ארגמן) אותו כתב איש החינוך עמנואל בן סבו.
בהשקת הספר נכחו לבד מנשיא המדינה ובן סבו עצמו גם חיים אושרי, ציון (ציגי) קרסנטי וד''ר איציק יפעת, השלושה המוכרים כ'שלושת הצנחנים בכותל'. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם קרסנטי על הספר ועל הקרב ההוא שהפך אותו לחלק מסמל.
על הספר המספר את סיפור המלחמה דרך עיניו של סבא שמספר לנכדו לפני בר המצווה, אומר קרסנטי: "אם יש דבר יפה שקרה לי בחיים זה להכיר את עמנואל בן סבו, אדם איכותי עם רמת כתיבה ודיבור, הוא בא אלינו ואמר שהוא כותב את הספר. הצטמררתי" הוא מספר ומציין את דברי השבח שאמר נשיא המדינה במעמד השקת הספר על חשיבות סיפורו של הקרב לילדים.
"הוא ישב ותיחקר דיבר עם כל אחד מאיתנו, אחר כך עם הגדוד. קראתי את הספר שוב ושוב והתרגשתי כל פעם מחדש", וכשהוא נשאל אם אכן הדור הצעיר מתעניין בסיפורה של המלחמה הוא משיב בחיוב רב: "אני נותן הרצאות על מורשת החטיבה והקרב על ירושלים, וההגעה לכותל כבר חמישים שנה. אני נכנס לבית הספר וכולו גועש, הם מתעניינים ושואלים. הילדים מלווים אותי לאוטו".
"אני עובד עם נוער אמריקאי שמגיע לארץ כבר עשרים שנה, אני מספר וחותם להם על התמונה שהם מפיצים הלאה, אני עובד עם מדרשת חבר שהשכירו לי אולם וכל הקבוצות הגיעו לשם. ביום ירושלים נתתי עשר הרצאות", מספר קרסנטי על התעניינות הילדים והנוער, "הם שואלים על ההתרגשות, שואלים מה כתבת בפתק בכותל, מה אמרת, מה היה כשהגיע הרב גורן".
"הגעתי ראשון לכותל ואחר כך הגיע הרב גורן עם הרבנים. ראיתי את רובינגר מצלם. את הצילום שלנו לא הרגשתי", הוא מספר על הרגע שנותר חקוק בזיכרון הקולקטיבי של החברה בישראל. "בקרב איבדנו הרבה מהחברים שלנו, וביום שישי אני לוקח את מוסף 'הארץ' ורואה את התמונה שלנו. לא הרגשתי בכלל. מאוחר יותר הכרנו אותו. הוא היה כמו אבא שלנו, אדם משכמו ומעלה".
על הקשר האישי שלו עם ירושלים הוא מוסיף ומספר: "הילדות שלי הייתה על ירושלים. באתי מבית ציוני. אבל שלי היה מפקד בהגנה. אבא שלי "טחן" לי בראש את סיפור ירושלים והסמטאות. חשבתי על הזכות שלי להיות ראשון בירושלים. יש לי שש אחיות וזייפתי את החתימה של ההורים שלי כדי להתגייס עם החברים לצנחנים. אחותי סיפרה לי 'ציגי, אתה היית במלחמה ואבא לא יצא מבית הכנסת שישה ימים. הוא רק שתה מים".
ברגעים שאחרי הקרבות, הוא מספר, "הרמתי ידיים ואמרתי לקב"ה תן לי רק להגיע כדי לספר. נלחמתי לבד מול הצלפים בסמטה של הכותל. ידעתי שאני מגיע למשהו שכל אנושות סוגדת לו. אלפיים שנה אנחנו מחכים לזה. הבאנו קדושה לעם ישראל".
קרסנטי מספר על ההתרגשות שמתרחשת סביבו כאשר הוא מגיע לקהילות יהודיות מעבר לים: "אנחנו יוצאים להתרמות של צה"ל ולב"י. בקהילות היהודיות נוגעים בי ובוכים. הם אומרים 'אתם הגיבורים של ישראל, אתם הבאתם את ירושלים'. באחת הנסיעות אמרתי שאני לא זז מארה"ב עד שלא לוקחים אותי להרצות בעברית לילדים יהודים שמדברים עברית. בית הספר געש כי הם הבינו מה אני מדבר. הכיתות שם נקראות 'תל אביב', 'ירושלים', 'עפולה' וכו'. המורה ישבה ובכתה".
דבריו הנרגשים של קרסנטי חושפים את סערת רוחו גם כעת, 52 שנה אחרי: "אני מרגיש את ירושלים ואת החברים האיכותיים ששכלנו במלחמה הזו. לא היה נוער כזה כמו מי ששכלנו בחטיבה. נכנסנו שתי פלוגות ונשארנו פלוגה אחת, אבל חיכינו לרגע הזה. המפקד אמר לנו 'אתם לא הולכים להילחם. אתם הולכים לנצח'".
ומה על הציניות שפשטה כיום בחברה הישראלית? האם היא לא משפיעה על תחושות ההתרגשות שמלוות אותו שנים רבות כל כך? מסתבר שלא. "זה לא מעניין אותי. אנשים ציניים כי הם מקנאים בזכות שהייתה לנו. מוטה גור נלחם בכל הסגל הגבוה של הצבא שהוא צריך להיכנס הלילה לירושלים. ירושלים לא הייתה בתכנון של המלחמה. במחנה שנלר כשהתכנסנו לפני הקרב אמרו לנו שאין לנו שום תכנית ורק עכשיו מבקשים צילום מחיל האוויר של גבעת התחמושת".
"שר הביטחון, משה דיין, הגיע לומר לנו תודה ואמר שבחיים לא אמר תודה לחיילים אבל אחרי שראה איך לחמנו הוא אומר תודה".
לקרב על גבעת התחמושת והעיר העתיקה הגיעו השלושה עם חבריהם כמעט במקרה. מלכתחילה נועדו להילחם בדרום, בקרבות אל עריש. "כשנתנו לנו את המשימה באל עריש אמרתי שלא יכול להיות שאצנח צניחה קרבית. חיכינו לבוקר שיגיעו מצנחים. חיינו על המורשת של המאה ואחד. אלוהים זיכה אותנו וב-11 בבוקר במקום מצנחים הגיע הרב גורן ובהמשך מוטה גור אמר שאל עריש כבר נכבשה והצניחה מתבטלת. את קול האכזבה שמעו בכל ההרים מסביב. אמרתי לעצמי שהקב"ה ייתן משהו אחר, ואז מוטה גור אמר שעולים לירושלים. שמעתי את זה ואמרתי לעצמי שאני אמנם מכיר את ירושלים, אבל אני? בירושלים?. אמרו לנו לקחת את הציוד ולעלות לאוטובוסים בלילה בלי שהירדנים ירגישו. ישבנו שם ופחדנו. זו פעם ראשונה שאנחנו לוחמים באש חיה".
על הקרבות עצמם הוא מספר: "הקרבות היו עקובים מדם. אנשים לא מבינים איזה מעשי הקרבה היו שם. דרכנו על גוויות. לקחו את גבעת התחמושת ללימודים בפו"מ (פיקוד ומטה). עד שעלה השחר נלחמנו. הליגיונרים הם שדאים בדם".
ההתקדמות הליילית בתעלות גבעת התחמושת הביאה את הלוחמים לדרוך על גוויות בעוד הם אינם בטוחים אם אלו גוויות האויב או גופות חבריהם. "באמצע הקרב אמרו שאין קצינים בשטח, חלק נהרגו וחלק נפצעו. התחושה שאתה הופך למפקד בשטח. השאיפה היא לשרוד עד הבוקר ואז ראינו את הביצורים וגילינו שאנחנו דורכים על גוויות".
בהתייחסו למזלזלים כיום בחשיבותה וסימליותה של ירושלים אומר קרסנטי: "אני יודע מה זה ירושלים לעם ישראל ולתפוצות, אני יודע מה המלחמה הזו עשתה למדינה, איזו משמעות היא נתנה למדינה. בכל מקום סוגדים למדינה שלנו. לא מעניין אותי אם איזה טמבל אומר משהו כזה או אחר. אנחנו טסים מהרצאה להרצאה ואנחנו חיים באופוריה".
על ספר הילדים החדש הוא מדגיש: "הספר הזה מדויק גם ברגשות של האנשים שלחמו. כולו עטוף ברגשות ובהבאת עניינה של ירושלים.