תוכן העניינים אומר הכול. מצד שמאל שמות הסיפורים והשירים, מצד ימין שמות הכותבות, ובתווך שמות של מדרשות. המון שמות של מדרשות. סקירה חטופה תגלה לקורא מנעד רחב של מדרשות שבדרך כלל שמותיהן לא ישכנו בכפיפה אחת: נטור והרובע, דניאלי ומגדל עוז, ועוד רבות אחרות. המשותף לכל המוסדות הללו הוא בהיותם מקום של תורה נשית. המשותף לכל הכותבות הוא רצונן ליצור מתוך המקום הזה.
רגע, בואו נתחיל מההתחלה. 'דברים בעלמא' הוא כתב עת ספרותי שנערך, נכתב, מוגה ומוצא לאור על ידי בנות מדרשה בהווה ובמיל'. הגיליון הראשון יצא לפני כמה חודשים (זמן קיץ למניינם), והגיליון השני יורד לדפוס ממש בעוד ימים ספורים (זמן אלול בלשון המדרשיסטיות והביינישים).
הגיליון הראשון שקראתי הוא טוב, העיצוב הגרפי מעולה, השירים מעניינים ומעוררי מחשבה –לפחות אלו שהבנתי, שירה מעולם לא התיימרה להיות מובנת לכול - והסיפורים שבו מצוינים אחד אחד. כך גם המסות, הציורים והתמונות. במיוחד אני ממליץ על סיפור בשם "שידעו כולם שאין" של נגה באומס, אגרוף לבטן שכתוב מצוין. אבל בעיניי, הבשורה שכתב העת הזה מביא עמו גדולה מסך חלקיו.
רבות דובר בעשור האחרון על הצורך בתורה נשית, בדמויות רבניות נשיות שייתנו מענה הלכתי ומחשבתי לבנות שמעוניינות ללמוד ולהעמיק, ובאמת, אין חולק על הפריחה העצומה שהתחוללה בתחום, על שלל ומגוון בתי המדרש לנשים שקמים חדשים לבקרים. אך דומה כי מקומה של היצירה הנשית קצת נזנח, הוסט ממקומו לטובת הערך העליון של לימוד והעמקה בתורה.
אם נבקש לדלות מזיכרוננו דמות תורנית גברית שידה רב לה גם בתורה וגם ביצירה, הרי שנוכל לעשות זאת כמעט בלי מאמץ: הרב חיים סבתו, הרב חיים נבון, הרב ליאור אנגלמן, מיכאל שיינפלד, הרב אלחנן ניר ועוד. לעומת זאת, בקרב נשות המגזר, אף שנוכל למנות מספר לא מבוטל של רבניות מחד וסופרות ומשוררות מאידך, המעגלים החופפים ביניהן יהיו אפסיים עד לא קיימים. על הפער הזה מתיימר 'דברים בעלמא' לגשר.
נכון שמדובר בכתב עת, אך לפני הכול הוא בית, כפי שמעידה כותרת המשנה שלו: בית ליצירה נשית תורנית. ובית זה מקום שגדלים בו, שמתפתחים בו, שאפשר להרגיש בו הכי בנוח כמו שאתה, בלי פילטרים ובלי תחפושות. 'דברים בעלמא' בונה את הפלטפורמה, נותן מקום שבו יוכלו בנות דתיות לכתוב את היצירות הפנימיות שלהן, לקחת את המחשבות והרעיונות הגבוהים, את התהליכים והמשברים של שנת המדרשה ולשפוך אותם עלי דף.
אפשר כמובן להגיד שהמקום הזה תמיד היה שם, שמי שרצתה יכלה לשבת ולכתוב ואיש לא מנע זאת ממנה. כל זה נכון כמובן, אבל עדיין לוקה בחסר. גם בעולמנו הטכנולוגי והמתקדם יש משהו בפרינט שמניע תהליכי יצירה, שדורש, שמתגמל. הידיעה כי הדבר יודפס בסוף, כי יהיו לו קוראים, מבקרים, כי ייכתב עליו בעיתון - בכוחה לעורר מקומות רדומים בנפש, לגרום, במקרה הספציפי הזה, לבנות להרגיש חלק ממשהו גדול, ליטול עט ולהתחיל לכתוב וליצור. להרגיש שזה לגיטימי, שיש להן לאן לשאוף.
אבל כל אלו הם דיבורים באוויר. בסוף, מה שקובע זה מבחן המציאות. כתבי עת של תורה ויצירה כבר יש. כתבי עת של נשים יוצרות, גם זה דבר שבנמצא. האם 'דברים בעלמא' יצליח להיות השופר ליצירה נשית תורנית? להיות החוט שמאגד בין תורה-אישה-יצירה? כרגע, לעניות דעתי, הוא עדיין לא לגמרי שם. אבל הוא בכיוון. ואולי בעתיד נזכה לראות באותו תוכן עניינים מדובר גם את התואר "רבנית" המוצמד לשמות הכותבות. ואולי בעתיד ארון הספרים שלנו יהיה מלא וגדוש בספרי קודש, אך גם בספרי שירה ופרוזה שצמחו מתוך בתי המדרש והמדרשות.