תיאוריית הקשר

לא תאמינו מה עוד קרה בתאריך הטעון 11/9, ואיך כל זה קשור אלינו

דביר שרייבר , ה' באלול תשע"ט

הרשת החברתית הגיעה שנה מאוחר מדי. הבריחה מגוש קטיף
הרשת החברתית הגיעה שנה מאוחר מדי. הבריחה מגוש קטיף
צילום: משה מילנר, לע"מ

תסלחו לי שאני משתמש בלוח הלועזי, אבל בשבוע הקרוב יחול תאריך מאוד חשוב. אני מתכוון כמובן ל-11 בספטמבר שבו, בהפרש של שנה, התרחשו שני אירועים משמעותיים שלכאורה אין ביניהם קשר, אבל למעשה באמת אין ביניהם קשר.

מסובך? חכו, רק התחלנו.

ב-11 בספטמבר 2005 (ז' באלול תשס"ה) השלימה מדינת ישראל את המהלך הכי מחפיר בתולדותיה עד כה (עד כה, כי אם סתיו שפיר תעלה לשלטון עוד יהיו פה הרבה חפירות מחפירות) של גירוש העם היהודי מגוש קטיף ורצועת עזה (כן, סתיו, גירוש. התנתקות זה כשאת מנסה לעזוב את חברת האינטרנט שלך. ההבדל ביניהם הוא שאת הגירוש אפשר לבצע).

ב-11 בספטמבר עזב אחרון חיילי צה"ל את רצועת עזה, לקול מצהלות העיתונות הישראלית שיצאה מגדרה כדי להלל ולשבח את המהלך המבריק שהביא לנו שקט וחמאס ואת חטיפת גלעד שליט עשרה חודשים אחר כך.

שנה בדיוק אחרי הגירוש, ב-11 בספטמבר 2006 (י"ח באלול תשס"ו), התחולל מהפך עולמי: פייסבוק החלה לפעול כרשת חברתית פתוחה לכלל האנושות. עד אז היא הייתה זמינה רק לסטודנטים בארצות הברית ובעוד כמה מקומות בעולם. אבל ב-11 בספטמבר 2006 נכנסו לחיינו הלייק והשיתוף, ופתאום כולנו חזרנו להיות ילדים שמטפחים לעצמם חברים דמיוניים.

אם כבר חברים דמיוניים, בואו ננסה לדמיין מה היה קורה אילו מארק צוקרברג וחבריו החנונים מהרווארד היו מזדרזים קצת ומעניקים לנו את ספר הפנים הממכר שלהם שנה ומשהו מוקדם יותר. מה היה קורה אילו היה לנו פייסבוק בתקופת הגירוש?

אמרו בטלוויזיה

תארו לעצמכם את התמונה הבאה: משפחה ישראלית ממוצעת יושבת ביחד מול הטלוויזיה, ופתאום אבי המשפחה מסנן משהו כמו: "המתנחלים האלה, תאמינו לי, צריך לשבור להם את כל העצמות".

"למה?", פוזלת אליו מהצד הבת שלו.

"כי הם אלימים ומסוכנים", מתערבת האם.

"איך את יודעת?".

"אמרו בטלוויזיה".

בשנים שבהן עוד לא היה פייסבוק, "אמרו בטלוויזיה" היה האורים והתומים של ההוויה הישראלית. אמרו בטלוויזיה שהמתנחלים אלימים, אמרו בטלוויזיה שיש פתרון לכל מתיישב, אמרו בטלוויזיה שצריך לאתרג את ראש הממשלה שרון, והם הרי יודעים מה הם אומרים. עובדה שכל הפרשנים באולפן אומרים אותו דבר.

עכשיו תארו לעצמכם שיש פייסבוק, והבת הכופרת של המשפחה הישראלית הממוצעת מקימה את הוריה מהטלוויזיה, גוררת אותם אל המחשב (בתקופה הפרה-היסטורית של שנת 2005 עדיין אין אייפון) ויחד הם קוראים פוסטים שאף אחד לא עורך אותם, אף אחד לא זורק אותם לפינה התחתונה של מדור הדעות בין ארבעה מאמרי דעה שמאלניים, אף אחד לא חותך אותם באמצע משפט כדי להראות בטלוויזיה כמה הם מסוכנים לדמוקרטיה. פתאום מגלה המשפחה הישראלית הממוצעת שגוש קטיף זה לא מעבר להרי החושך, שגרים שם בני אדם אמיתיים, שניסנית, אלי סיני ודוגית ממש קרובים לאשקלון, שלא לדבר על נתיב העשרה, שלא לדבר על זה שיש יישוב כזה, נתיב העשרה.

תארו לכם שאפשר להעביר אלפי שידורים ישירים מכפר מימון הנצורה, כל אחד מהזווית שלו, לא רק מה שערוץ 2 רוצה שנראה. תארו לכם שאפשר להפיץ איך שוטרים מסתערים על אוטובוס ביציאה מקריית שמונה כדי שהנוסעים לא יגיעו להפגנה בדרום הארץ. אפשר לפרסם שקטינים וקטינות מוחזקים במעצרים בניגוד לחוק. אפשר להוכיח שמפגינים לא הרביצו לשוטרים, לא ניסו לשרוף מכוניות, לא הניפו שלטים מסיתים. אמרו בטלוויזיה? אז אמרו. יש פייסבוק.

אז לכאורה אין קשר בין השתלטות פייסבוק על חיינו להשתלטות עזה על מצבנו, אבל למעשה באמת אין קשר.

כי האמת העצובה היא שגם אילו היה פייסבוק בשנת 2005, זה כנראה לא היה מונע את גירוש גוש קטיף. כי פייסבוק רוצה לעשות כסף, וכדי לעשות כסף היא רוצה להיות בסדר עם כולם, לכן היא מכפיפה את עצמה לכללי הפוליטיקלי קורקט. איך יודעים מה תקין ומה לא? הולכים לראות מה אמרו בטלוויזיה. והנה חזרנו לנקודת ההתחלה.

מספיק לראות איך פייסבוק וטוויטר חוסמות אנשים על ימין ועל שמאל, בעיקר על ימין, בגלל מילה, או ביטוי, או דעה שלא זורמת עם העדר. מספיק לראות איך גוגל נכנעת לצנזורה שמכתיבים לה בסין, כדי להבין שכשהשלטון דורסני, ובית המשפט מיישר איתו קו, והעיתונות עומדת בצד ומוחאת כפיים בטירוף, גם הרשתות החברתיות לא יהיו חברותיות. שלא לדבר על זה שגם אם פייסבוק לא תתנדב לחסום, שלטון דורסני יכול להפיל את האינטרנט. לא, סתיו, נתניהו זה לא שלטון דורסני. מה כן? אם פעם חלילה תהיי בממשלה אני די חושש שכבר תראי לנו.

אז בשבוע הבא יחול 11 בספטמבר, על שני תאריכים שהיו יכולים להיות קשורים זה בזה, אבל הם לא. אה, כן, היה גם הפיגוע במגדלי התאומים, אבל זה באמת לא קשור. ברצינות, מה כבר יכול להיות הקשר בין בריחה מעזה, בריחה מהמציאות וטרור?

*** לא כולל שירות ***

כל מיני חכמים בעיני עצמם אומרים מדי פעם ששירות לאומי זה פיקציה, זה השתמטות, זה קייטנה במימון המדינה. אז מה אם בנות השירות הלאומי מוסרות את נפשן בעבודה עם ילדים, קשישים, נכים, המקומות הכי קשים. אז מה אם רובן עושות יותר מחיילת ממוצעת ומקבלות הרבה פחות. מבחינת החכמים בעיני עצמם מה שקובע הוא העטיפה, לא המהות. לא משנה מה תעשי, איך תעשי, מתי תעשי, העיקר שתלבשי מדים. למה? ככה.

אני באופן אישי מעריך גם חיילות וגם בנות שירות לאומי, אבל אני לא חכם בעיני עצמי וגם לא בעיני אחרים. הבת שלי כן חכמה (קיבלה את הגנים של אמא שלה), לכן היא התחילה השבוע שירות לאומי בתור קומונרית בבני עקיבא. היא עברה הכשרה מפרכת (היו המון חפירות), עשתה סל"ק, חזרה סחוטה כמו בורשט, קיבלה חולצת תנועה ושרוך ונשלחה ישירות אל האחד בספטמבר.

בבוקר היא עובדת עם ילדים בבית ספר, אחרי הצהריים מנהלת את הסניף, בערב את המדריכים. גרה בדירה עם שותפות שצריכות להשיג אוכל בעצמן, לבשל אותו בעצמן ובסוף גם לשטוף את הכלים בעצמן, אם הן לא שוכחות במקרה. מקבלת מהמדינה תקציב חודשי נמוך בהרבה ממשכורת של חיילת, שלא מבזבזת אותו על מזון כי היא אוכלת בבסיס. בכל רגע נתון יש לה צ'ימידן ענקי על הגב וצרור מפתחות אימתני, כיאה לשירות בתי הסוהר. זאת אומרת שירות לאומי. יכול להיות שעד סוף השנה היא אפילו תצליח לגלות מה כל מפתח פותח.

היא עובדת קשה ביום, ישנה מעט בלילה וחייבת לקום מוקדם בבוקר. בקיצור, כמו שקוראים לזה החכמים בעיני עצמם, קייטנה. הייתי מאחל להם חוכמה בינה ודעת, אבל טיפשות היא מחלה חשוכת מרפא.

שנה טובה לכן ובהצלחה, בנות השירות הלאומי. גם לבת השירות הפרטית שלי. הבטחתי לא לכתוב עליה בעיתון, אבל לא הבטחתי לקיים. זה לא קייטנה פה.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com