חופשי ולא מאושר

בספרו הדיסטופי החדש מתריע הרב חיים נבון מפני הסכנה הקיומית שמביאה בכנפיה הפרוגרסיביות הרדיקלית

עפרה לקס וגדעון דוקוב , י"ב באלול תשע"ט | עודכן: 23:09

חופשי ולא מאושר-ערוץ 7
"אנחנו מתמודדים עם עולם פרוגרסיבי מאוד קיצוני". הרב חיים נבון
צילום: שלומי יוסף

"רוט, את אובססיבית, בכל מקום את רואה משפחות. אנחנו במאה העשרים ואחת. אין כבר משפחות. התקדמנו", כך מתוארת ישראל של שנת 2089 בספרו החדש של הרב חיים נבון 'חופשי זה'.

העלילה היא דיסטופיה שמתארת מה יקרה אם האנושות תמשיך לצעוד בכיוון שאליו סטתה בשנים האחרונות. המציאות בישראל העתידית, לפי העלילה, דווקא לא תהיה קטסטרופה שבה דתיים, פשיסטים או לאומנים השתלטו על העולם. להפך, "אני מתאר עולם שהפך את החופש הפרטי של כל אדם לערך-על בלעדי. עולם שבו כל מערכת יחסים וכל מחויבות נתפסים כפוגעים בחופש. ואני אומר, בואו נלך עד הקצה ונראה לאן זה מוביל".

"אני מאוד אוהב מדע בדיוני ודיסטופיה, וזה גם ז'אנר שמאפשר לך להגיד משהו. רבנים שכותבים ספרות תמיד מתמודדים עם השאלה האם הספר לא דידקטי מדי", הרב נבון דווקא לא מתבייש במסר שהוא רוצה להעביר. "אתה כותב כי יש לך רעיון. אני חושב שכך ספרות גדולה נכתבת. גם לדוסטויבסקי היה מסר, גם לדיקנס". מצד שני, הוא לא רצה לכתוב ספר שיהיה "חוברת הדרכה של בני עקיבא". הבחירה בז'אנר הזה אפשרה גם את היצירה וגם את האמירה. העובדה שדיסטופיות נהנות היום מעדנה מחודשת, פותחת את לב הקוראים להאזין.

לא מאמין בהשראה

כאמור, ב'חופשי זה' כבר אין משפחות. גילו שהן מסוכנות לילדים וגורמות למערכת התחייבויות לא רצויה שמאיימת על החופש של בני הזוג. כתוצאה מכך, מספר הילדים הולך ויורד. הרב נבון מסביר שהוא רק המשיך בספר את ציור הגרף של העולם המערבי היום. "ככל שהמשפחה המסורתית פחות מתפקדת, כך יש פחות ילדים. זה לא מובן מאליו, הרי באופן תיאורטי אנשים יכולים להוליד ילדים באופנים אחרים, אבל בפועל אין מסגרת אחרת שהיא נוחה ומתאימה לילדים כמו משפחה מסורתית. זה אבסורד שאנחנו שומעים היום בשמאל הפרוגרסיבי בארצות מערביות, שהאיום הגדול על העולם זה שיש יותר מדי צפיפות אוכלוסין וצריך ללדת פחות. זה טרנד חדש, שהתרומה שלך לאנושות היא שלא תביא ילדים". הוא מספר על דיווח ב'גרדיאן' הבריטי, לפיו קיימת תנועה גדולה של אנשים שמעקרים את עצמם כמתנה לכדור הארץ. "זה כמובן אומר שבדור הבא יהיו פחות אנשים כאלה", הוא מחייך, "אבל זה פרדוקס, כי היום האיום הגדול על הציוויליזציה המערבית זה לא שיש יותר מדי ילדים, אלא שיש פחות מדי. אם אין ילדים אין עתיד, אין חיים".

הספר מתאר עולם בלי סמכות, בלי משפחה, בלי לאומיות ובלי מסורת. למעשה הוא מנסה להראות שכל אלה הם דלק חיוני לקיום העולם. "יש טענה מוסרית רווחת בזמננו: תעשה מה שאתה רוצה, ובלבד שלא תפגע באחרים. זו מוסריות שהיא כבר לא רזה, אלא אנורקטית. אף אדם לא מסוגל לחיות כך. קשר עם אנשים כולל מחויבות. אנחנו זקוקים לזה לא פחות מאוכל, שתייה וחמצן. אפשר להגיד שכל אדם יכול לבחור במה שהוא רוצה. זה נכון, אבל לאן זה מוביל אותנו? כשאתה מחנך אדם לכך שהקיום שהוא צריך לשאוף אליו הוא היפר אינדיבידואליסטי, אתה מאמלל אותו. זה לא דפוס חברתי בר קיימא. כל אדם יכול לבחור ברמה הפרטית את רמת הזיקה המשפחתית שהוא רוצה, אבל כולנו צריכים משפחה כדי שנוכל לבחור את רמת הזיקה שלנו אליה, ואם חברה שלמה רואה את קשרי המשפחה כאיום ולא כברכה, אנחנו נכנסים לסחרור על עצם הקיום האנושי".

זהו ספרו ה-13 של הרב חיים נבון, והשלישי מסוגת הפרוזה. "הספר הזה ממש בער בי ויצא ממני. אני עוסק בנושאים האלה כבר כמה שנים והם גועשים בי ומסעירים אותי, אבל באופן כללי אני לא מאמין בלחכות להשראה", הוא משתף בדרכי היצירה שלו, "אם הייתי מחכה, אז הספר הראשון עוד לא היה נכתב. אני מקצה לזה זמן, מדליק את המחשב ועובד. האשליה הזאת, שתשב מול הים בשקיעה ותנוח עליך הרוח, זו אשליה של אנשים שלא כותבים".

הרב נבון הוא אחד הקולות היותר נשמעים נגד הרוחות הפרוגרסיביות, שמורגשות היטב גם בישראל. אבל הוא לא תמיד היה בזירה הזאת. הוא הקים משפחה בגיל מאוחר יחסית, ורק אז חלחלו אליו תובנות חדשות. היום הוא אב לארבעה. "אחרי שנהייתי אבא, וככל שנולדו לנו עוד ילדים, המשפחה הפכה לדבר הכי חשוב והכי מרכזי בחיים שלי", הוא מסביר, "אז התחלתי לראות ולהבין כמה לא ברור מאליו לשמר את הדבר הזה, את המורשת שלנו ואת המשפחה. אני מניח שכשהייתי יותר צעיר ראיתי את הדברים האלה כמובנים מאליהם, וחיפשתי יותר את המקומות שצריכים תיקון וכיוונון מחדש. אבל בשלב מסוים אתה מגלה שההמשכיות היא לא מובנת מאליה".

האם הרב חיים נבון של לפני 15 שנה הוא אותו הרב חיים נבון של היום? בעבר נחשבת ליברלי.

"אף פעם לא הייתי מאוד ליברלי. הספר הראשון שכתבתי בגיל 29 היה 'הגדר הטובה', על משמעותה של ההלכה בימינו. במובנים רבים תמיד הייתי שמרן. אני כן חושב שיש שינוי בדגשים שלי, במה שלא נותן לי להירדם בלילה, ואני חושב שרבים עברו את השינוי הזה". דוגמה? "לפני 15 שנה חשבתי שלפי ההלכה מותר לבנות להתגייס לצבא, אבל לא לקרבי. היום אני חושב אותו דבר. אבל מה שהקפיץ אותי אז זה למה אומרים לבנות דתיות שאסור להן להתגייס, והיום מה שמקפיץ אותי זה למה מעודדים בנות דתיות מסוימות ללכת לקרבי, שזה בעייתי בעיניי מכמה בחינות. בעבר אתגרתי את המיינסטרים. היום אני מרגיש שהמיינסטרים בעצמו לא מובטח".

למה, כי אתה זזת או כי המיינסטרים זז?

"השפיע עליי מאוד שנהייתי אבא, אבל גם העולם הפרוגרסיבי נהיה הרבה יותר קיצוני. עירית לינור כתבה לפני כמה שנים, שפעם היה קל להיות שמאלנית. היית צריכה להיות בעד שלום, קצת בעד סוציאליזם ושוויון חברתי וכבר היית שם. היום דרישות השמאל הן כל כך קיצוניות, שהיא לא עומדת בהן. היום המאבק הגדול של השמאל בארה"ב הוא שייתנו לכל בן להיכנס לשירותי בנות, אם כך הוא מרגיש את עצמו. הסוגיות שמובילות היום את הגישה הפרוגרסיבית הקיצונית הן באמת רדיקליות".

ומתי אתה מגלה שזה לא משהו מקומי, אלא מגמה עולמית?

"נקודת מפנה אינטלקטואלית הייתה כשכתבתי את הספר 'שיעורי בית', על משנתו של הרב סולובייצ'יק בנושאי משפחה וזוגיות. רציתי להוסיף פרק על מה קורה בעולם בתחום, ולא מצאתי שום חומר רלוונטי בעברית". הרב נבון הזמין ערימת ספרים מאמזון והתיישב לקרוא. הוא גילה שבפועל מצב המשפחה בארצות הברית פחות טוב מבישראל, אבל ברמה האינטלקטואלית יש בתפוח הגדול אגף שמרני דומיננטי, ובניגוד לישראל יש בה אפילו כמה אוניברסיטאות ימניות. "קראתי את הספרים והייתי בהלם. נולד לי פרק חדש בספר, אבל גם נפקחו לי העיניים לראות איך הרעיונות הפרוגרסיביים לא נשארים באקדמיה, אלא בסופו של דבר מתבטאים בפועל באופן שבו אנשים מתארגנים לחיי המשפחה שיש או אין להם".

לחיות בלי מפה ומצפן

בספר שלך אתה בעצם מצייר את חופש הפרט כאיום.

"אני בעד חופש הפרט. הוא דבר טוב, כשהוא נעשה מתוך הקשר. כי אם מצניחים אדם במדבר ישימון, בלי שום תוואי שטח, בלי מפה ובלי מצפן, ויותר מזה, אומרים לו שאין בעולם ולא יכולים להיות מפה ומצפן, אז לכאורה יכול להיות לו חופש מוחלט. אבל בין מה למה הוא בוחר? כדי שלבחירות שלנו תהיה משמעות, צריך שלאדם יהיה הקשר שמתוכו הוא חי. אני כולי מחויב למסורת היהודית שלי, וגם במקומות שאני מאתגר אותה, אני מאתגר אותה מתוך עולם המושגים שלה ומתוך עולם המשמעות שלה. איך אפשר לחשוב או להתלבט איך לחנך ילדים כשאתה לא יוצא מתוך מסורת והתנסות? כשאתה בוחר בתוך חלל ריק, הבחירה הופכת לזוטרה". בעולם שכזה, הוא ממחיש, הבחירה עם מי להתחתן חשובה בערך כמו הבחירה מה לאכול לארוחת בוקר, כי אין מחויבות, אין סולם ערכים או זהות.

דיברת על זה שלא מצאת בישראל חומר כתוב בנושאי משפחה והגות שמרנית. היום המצב שונה? הציבור מודע לתהליכים שמתרחשים בתחום?

"בשנים האחרונות יש איזשהו רנסנס אינטלקטואלי של העולם השמרני בישראל. אתה רואה תחילת היכרות של הציבור עם העולם הזה, סביב המפעלים של קרן תקווה, כתב העת השילוח וספריית שיבולת. אבל זו רק התחלה. התחושה שלי היא שאנחנו מתמודדים עם עולם פרוגרסיבי מאוד קיצוני ואין לנו באמת ארסנל אינטלקטואלי להתמודד איתו. בחור שמסיים ישיבת הסדר יודע במקרה הטוב איך להתמודד עם שפינוזה ועם ניטשה, כי הרב קוק עשה את זה. אבל אין לו איך להתמודד עם מה שקורה היום בעולם".

הוא מצפה שהמחנה השמרני יציב לעצמו את ההתמודדות הזאת כמטרה. "הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין לימדו אותנו שאנחנו צריכים להכין את הצעירים והצעירות שלנו לצבא. היום אנחנו יודעים לעשות את זה, אבל אנחנו לא יודעים להכין אותם לאוניברסיטה. זה הכרחי. האוניברסיטאות כל כך חד מימדיות מבחינה אינטלקטואלית, כל כך אין בהן קול שמרני, שאנחנו צריכים לספק לצעירים שלנו תחמושת אינטלקטואלית אחרת". למרות שההגות השמרנית לא נלמדת בישיבות או במדרשות, הרב נבון לא פסימי, להפך. "אני חושב שיש בעם ישראל ובמדינת ישראל המון דברים בריאים שנוכל להיבנות מהם. בישראל יש פער בין העולם האינטלקטואלי, שהוא מאוד פרוגרסיבי, ובין ההתנהלות היומיומית של האנשים, שהיא יותר מסורתית ומשפחתית. זה בסיס לא רע לעבוד איתו".

אבל הכתיבה התיאורטית מחלחלת. תרבות הפוליטיקלי קורקט, השוויון, אנשים הולכים שבי אחרי התיאוריות האלה, גם הנוער הציוני-דתי.

"אני מרגיש שבנוער הדתי חל שינוי אינטלקטואלי, והוא אפילו יותר פתוח לרעיונות שמרניים מאשר הדור שמעליו. העולם האינטלקטואלי בישראל הוא כל כך דל ומונוליטי, הטלוויזיה והאקדמיה כולם אומרים דבר אחד, והרבה צעירים קצת מרדנים, מוצאים את השפה השמרנית יותר אטרקטיבית". הרב נבון מספר שאומנם בשנים האחרונות השמרנות נמצאת במרכז הפוקוס אצלו, אבל גם קודם לכן הוא חיפש שפה אינטלקטואלית שתתמלל את מחשבותיו, ללא הצלחה. "לפני עשר שנים הרגשתי בדידות גדולה. הרגשתי שיש רק שני אנשים בעולם שמבינים מה אני רוצה - אשתי והחברותא שלי, הרב עמיחי גורדין. היום אני לא מרגיש ככה. אנשים מתעניינים ברעיונות שאני חושב וכותב עליהם. אנשים גם מתווכחים איתם, וזה בסדר גמור. בציבור הדתי-לאומי יש הרבה יותר מודעות לזה".

השאלה כמה הבשורה הזאת, השפה הזאת, מצליחה לפרוץ גם מעבר לגבולות העולם הציוני-דתי?

"יש הרבה חילונים שנמשכים לרעיונות האלה. בואו לא נשכח שהפוליטיקאית הכי אהודה היום בישראל, איילת שקד, היא אישה חילונית שמרנית, שמסתובבת בכל מקום ומזהה את עצמה עם המותג שמרנות. זה משמעותי מאוד. זה גם משפיע על אנשים, וגם מעיד על כך שהשמרנות יכולה להיות מצע אינטלקטואלי בשביל אנשים חילונים".

רבנים, למדו אנגלית

אתה עוסק הרבה במשפחה. לכאורה היית צריך להיות התומך מספר אחת של מפלגת נעם. אולי הם אומרים את המסרים שלהם בצורה לא משויפת, אבל נראה שיש ביניכם קווים משותפים.

"הרבה מהבעיות שהם מאתרים הן אמיתיות והם אנשים טובים, יקרים וצדיקים שרוצים טוב. אבל אני לא כל כך מבין מה התוכנית שלהם. אנשים שחושבים אחרת ממני הם לא רשעים. הם אולי מאמינים במערכת ערכים שבעיניי היא משובשת, מסולפת והרסנית. אבל אפשר לדבר על זה". עד כאן הדברים החיוביים שיש לו לומר על המפלגה. מכאן מתקפה: "אני חושב שהם גורמים לנו נזק גדול, כי הם חושבים שכל המגמות האלה הן קונספירציה שהקרן החדשה מתחזקת מבחוץ, ואז אם רק נתקוף את אלה שחושבים כך ונעליב אותם, עם ישראל פתאום יגלה שבמהותו הוא איתנו. זה לא נכון. אני חושב שחלק מהמגמות האלה באות מתוך רצון טוב, כמו למשל הרצון לחופש. גם אנחנו נסכים שחופש במינון מסוים הוא דבר טוב. עם ישראל והעולם המערבי מזדהים עם רעיונות פרוגרסיביים כי הם השתכנעו בהם, ולכן הדרך להתמודד היא להבין שיש כאן טיעון ערכי ורוחני שאנשים רציניים ניסחו ואנשים רציניים מקבלים אותו. אם אני חושב שזה דבר הרסני, אני צריך להסביר למה. העלבה של כולם רק מעוררת שנאה".

אולי נעם הצליחו להציף את הבעיה ברמה שאתה לא הצלחת עד היום. אולי אחרי הקמפיין שלהם אנשים הרבה יותר מודעים לבעיות, גם אם הפתרונות שהם מציעים לא טובים.

"אני לא יודע אם יש ערך גדול בהצפת השאלה כשאתה ממסגר את עצמך כמענה קצת תימהוני ומאוד קיצוני לשאלה הזאת. ובכל מקרה המטרה לא מקדשת את האמצעים. אפילו אם הדרך שבה הם נוקטים הייתה מביאה לתוצאות טובות לא הייתי תומך בה. אותי לימדו אחרת".

אולי התחושה היא שמדובר במצב חירום, אנחנו נמצאים בקרב מאסף, אז נשתמש בכל הארסנל.

"גם במלחמת מאסף צריך לארגן את הדברים באופן מסודר וחכם ולא לירות לכל הכיוונים, זה לא יעזור. אבל מעבר לזה, אני אחתור תחת המגמה שלי כשכתבתי דיסטופיה ואני אומר משהו אופטימי. בסופו של דבר, כשאתה מסתכל היום על העולם כולו, ככל שחברה יותר דתית ויותר שמרנית יש בה יותר ילדים. ככל שחברה יותר פרוגרסיבית יש בה פחות ילדים. מה שאומר שהסבירות היא שבעוד מאה שנה לא יתקיים התרחיש שאני מתאר בספר, כי זו חברה שהורסת את הבסיס של הקיום שלה. ישראל, אגב, היא לא רק המקום המערבי שיש בו הכי הרבה ילדים, אלא המקום שבו שיעור הילודה עולה כבר 15 שנה ברציפות. אז יש פה בסיס לאופטימיות". מבחינתו זו לא רק אמירה דמוגרפית. "חברה שיש בה ילדים היא חברה שמאמינה בעתיד ובוחרת בחיים".

נראה שהמאבק בלהט"ב הפך להיות הדגל של רבני המגזר, ויש טוענים שזה לא צריך להיות כך.

"הוא באמת לא צריך להיות הדגל. אני כן חושב שמשפחה זה אבא ואמא וילדיהם. לפני עשור אפילו ברק אובמה, הנסיך הפרוגרסיבי, אמר שנישואין זה רק גבר ואישה. אבל פתאום כל העמדה התהפכה ואם אתה אומר אחרת - הסתבכת. השורש של השינוי התרבותי העמוק הזה הוא לא הלהט"ב. זו רק אחת ההשלכות". לגבי הטיעון על אובססיית הרבנים, הוא דווקא מפנה את האצבע המאשימה לכיוון אחר: "בדרך כלל האובססיה היא של העיתונאים שמתחקרים אותם. כל רב שיעלה לדבר על כל נושא שלא יהיה, שואלים אותו על הלהט"ב. אם עיתונאים שואלים אותי, וזה לא הנושא שלשמו הגעתי, אני מסרב לענות. לא יכול להיות שכל האנרגיה ותשומת הלב שלנו יהיו שם".

מאחורי הרב נבון, כאמור, עשרה ספרי עיון. גם בשביל אדם שכותב מהר כמוהו זה לא יבול מובן מאליו. אין הרבה רבנים שכותבים הגות יהודית שמתכתבת עם ההגות הפוסטמודרנית, הוא אחד היחידים. בחצי קריצה אנחנו מעלים את האפשרות שהבעיה נעוצה בכך שרבני הציונות הדתית לא ממש בקיאים בשפה האנגלית. הרב נבון דווקא לא צוחק. "זה קריטי. במשך שנתיים למדתי אצל מורה פרטית לאנגלית מדי שבוע כדי לשפר את האנגלית שלי. הושבתי את עצמי לקרוא המון אנגלית. מי שלא קורא אנגלית, ורצוי גם שיידע לדבר ולהבין, אין לו נגישות לרוב ההגות השמרנית שיש בעולם. מיעוט ממנה מתורגם". פרט למחסום השפה, הוא מוסיף, קיים גם סדר העדיפויות. "רבנים לא מוכנים לבטל את זמנם ולא את התורה שלהם כדי לקרוא הגות מסוכנת. אני כן מקדיש לזה זמן. יש לזה מחיר. אני לומד פחות תורה בגלל זה. אבל אף אחד אחר לא עושה את זה".

את ההשפעה של ספריו הוא מרגיש היטב. אנשים מצטטים מספרו 'מכים שורשים' עם או בלי לדעת שהדברים נכתבו שם. "זה מחלחל, במיוחד כי אני כותב על דברים שאנשים אחרים לא כותבים עליהם. בסופו של דבר, ככל שאנחנו מצליחים ליצור אלטרנטיבה תרבותית וגם אינטלקטואלית, זה יותר משמעותי מאשר רק להיות במגננה".

לאו דווקא פוסקות הלכה

הרב נבון מלמד במדרשת לינדנבאום, בנשמת ובישיבת הר עציון. במקביל הוא עמית מחקר וכתיבה בקרן תקווה, ומסייע בארגון סמינרים שלה. הוא בעל טור במקור ראשון ומרבה לכתוב בפייסבוק פוסטים שמעוררים מחשבה ודיון. אחרי עשור כרב קהילה הוא עבר דירה בתוך העיר מודיעין ועזב את תפקידו.

כמי שמלמד במדרשות, האם הצלחנו להעמיד תלמידות חכמים?

"הרב מיכאל אברהם כתב לפני שנתיים כמה קשה למצוא אישה שתכתוב מאמר ברמה גבוהה בגמרא ותקפו אותו. הוא רב ליברלי מאוד, עורך של כתב עת תורני לנשים. אז מצד אחד כנראה שהוא צודק, מצד שני מי שציפה שתוך 30 שנה נשים ישיגו את מה שהגברים השיגו בשלושת אלפים שנה, השלה את עצמו. ברור שייקח זמן עד שיהיו נשים תלמידות חכמים ברמה גבוהה".

זו שאיפה?

"כשמרן אני לא עושה מראש תוכניות ספציפיות אם אישה יכולה להגיע לרמה של הרב הראשי. אנחנו לא שם היום, וגם לא קרובים לזה". אבל באותה נשימה הוא לא בעד לעצור לימוד של נשים. "אדרבה, שאישה תלמד ברמה הכי גבוהה שיש ונראה לאן היא תגיע". הרב נבון מזכיר בהקשר זה את הרבנית ימימה מזרחי. "אני מעריך אותה ביותר, אני חושב שמה שהיא עושה זה מקצוע רבני קלאסי שנקרא דרשנות. היום היא הדרשן מספר אחת בעולם היהודי. לא הדרשנית", הוא מדגיש, "הדרשן. היא מבריקה, היא אומרת חידושי תורה גאוניים והיא יודעת לדבר. אני בעד שתהיה כמה שיותר תורה בעם ישראל".

השאלה היא אם אנחנו רוצים לשתף נשים בעולם פוסקי ההלכה.

"אני לא שם למטרה שדווקא נשים ישנו את שיח הפסיקה. אני מאמין שאם אישה תגיע לרמה שהיא תכתוב שו"ת ברמה של הרב עובדיה, היא תהיה כל כך בפנים, שהשיח שלה יהיה השיח התורני הקלאסי. אני לא רוצה להכתיב אופי כזה של לימוד שמתאים או לא מתאים לנשים. נשים שלומדות תורה ימצאו את הגוון שמתאים להן". אגב, הוא לומד תורה עם הבת שלו כמו שהוא לומד עם בניו.

היית ממקימי רבני בית הלל, אבל אתה כבר לא שם.

"הארגון לא בדיוק הלך לכיוון שחשבתי. אישית זה לא הסתדר לי ועזבתי די מהר. לא התנגדתי בשום שלב לכך שיהיו שם גם רבניות. אני מקווה שזה יהיה ארגון שיצליח וירבה תורה". פרט לכך הוא לא רוצה להוסיף.

הציבור הציוני-דתי מתחזק לאחרונה או דווקא נחלש?

"הוא נעשה יותר מגוון. כבר אין עמוד שדרה אידיאולוגי מאוד ברור לציבור הזה. יכול להיות שמה שאנחנו עומדים לראות בעשורים הקרובים זה שהציבור הדתי-לאומי יפסיק להיות ציבור או קהילה עם קוד של אורח חיים או רעיונות מגובשים. זה יהיה יותר רצף. יש בזה יתרונות ויש בזה חסרונות, ואני לא יודע אם יש לנו שליטה על התהליך הזה. צריך לזכור שזו גם פונקציה של כמות. ציבור יותר גדול הוא פחות הומוגני. זה לא בהכרח דבר רע".

בעצם יכול להיות שלא יישאר מגזר כזה.

"היום זה עדיין לא שם. יש היום מיינסטרים דתי גדול. הציבור של פתח תקווה, רעננה, מודיעין וגבעת שמואל זה ציבור שברובו הגדול בכלל לא מבין על מה המהומה. הוא לא מבין את הקמפיין של מפלגת נעם ולא את הקמפיין הרדיקלי מהכיוון ההפוך, והוא ציבור שמרני לא כאידיאולוגיה אלא באורח חייו. צריך לחזק את הציבור הזה, שהוא בריא וטוב ועמוד השדרה של הציונות הדתית. זה ציבור שעושה מילואים, עובד לפרנסתו ואוהב את השם, את העם והארץ. הוא לא בהכרח אידיאולוגי וזה בסדר. זה נכון שהציבור הזה מתכרסם. חלק הם יותר פרוגרסיבים וליברלים וחלק הולך יותר לכיוון החרדי". הוא מגדיר את עצמו שייך בדיוק לאגף הזה של הציבור הציוני-דתי.

אז מה, פספסנו את התפקיד ההיסטורי שלנו?

"אני אף פעם לא חושב במושגים של תפקידים היסטוריים. אני כן מדבר על הזדמנות, מכיוון שאנחנו גם מתחככים בעולם הפוסטמודרני העכשווי וגם יש לנו את המשאבים האינטלקטואליים של היהדות. אנחנו היחידים כמעט שמסוגלים לתת מענה אינטלקטואלי-רוחני רלוונטי. כיום אני לא יודע אם אנחנו עומדים בזה. האדם שבעולם הרבני נותן כרגע את המענה הכי רלוונטי הוא הרב יונתן זקס. הוא לרוחנו, אבל לא ממש גדל בבני עקיבא. הלוואי שגם אנחנו נצליח לעשות את זה".