מאיה פילוס מקיבוץ שדות ים, בעלת תשובה חרדית ואם לשישה וגם בת המשק ותושבת הקיבוץ, מעירה את בעלה מעיין מדי שבת בשלוש לפנות בוקר, כדי שילך להשגיח על החליבה המוקדמת ברפת הקיבוצית. כבר יותר משנתיים שהיא שומעת ממנו בכל פעם מחדש רטינה קלה בנוסח "מה אנחנו צריכים את התיק הזה?", תוך כדי שהוא קם ומתארגן. פילוס נמצאת שם תמיד עם אותה תשובה: "אני מזכירה לו שמלבד הפרנסה, אנחנו גם מזכים את חברי הקיבוץ, עובדי הרפת היהודים, ברפת שומרת שבת למהדרין מן המהדרין וביום המנוחה השבועי שלהם. כנראה שבזכות זה הוא מצליח, למרות הקושי", היא מחייכת.
הרפת במרכז החיים
רוב הקיבוצים בארץ קמו על בסיס אידיאולוגיה חילונית מופגנת ועקרונית. אם היה מי מבני הקיבוץ או חבריו חוזר בתשובה, היה ברור לכולם שבקיבוץ הוא לא יוכל להמשיך לחיות כאדם דתי. בני משק וחברים שבחרו בדרך התורה והמצוות עזבו את הקיבוץ ולא שבו אליו עוד. בשנים האחרונות העובדה הזאת משתנה: בני משק וחברי קיבוץ רבים שחוזרים בתשובה נשארים לחיות בקיבוץ, חיים בו חיי תורה ומצוות ומנהלים אורח חיים דתי. השינויים שעברו ועוברים הקיבוצים מאפשרים כנראה להכיל גם דתיים וחרדים שחיים בקיבוץ מבלי שיזדעזעו אמות הסיפים.
כתוצאה מהאפשרות של אנשים דתיים לחיות בתוך קיבוץ חילוני כחלק מהקהילה, יכולים קיבוצים מסוימים להעביר את הרפתות הגדולות שלהם לכשרות מהודרת ויוקרתית של בד"ץ העדה החרדית. הבד"ץ מקפיד שמשגיחי הכשרות מטעמו יתגוררו בקיבוץ כדי להשגיח על שלוש החליבות היומיות. בכעשרה קיבוצים קיימת כבר השגחה מהודרת של הבד"ץ, כאשר המשגיח הוא אדם שומר מצוות שחי בקיבוץ.
"זו עבודה סביב השעון", מדגיש רואל ברנע מקיבוץ רגבים, משגיח ברפתות של הקיבוצים כפר גליקסון ועין שמר. רואל הוא בן הקיבוץ שחזר בתשובה. הוא ואשתו הם חברי הקיבוץ ומגדלים ברגבים שישה ילדים. "זה הופך להיות מרכז החיים ודורש התמסרות מוחלטת", הוא אומר. "הרפתות שאני אחראי עליהן נמצאות בקיבוץ השכן ובקיבוץ מרוחק עוד יותר. אני צריך להימצא בתחילה ובסוף של כל חליבה, ומדובר על חליבה של לפנות בוקר, אחר הצהריים וערב. כל המשפחה מתגייסת לעזרה וזה בפירוש פרויקט משפחתי".
במקרה של משפחת ברנע, הרפתות לא מושגחות על ידם בשבת בשל המרחק הרב, ולכן החלב שנחלב בשבתות לא זוכה להשגחת העדה החרדית. "אנחנו שמחים שבזכותנו החלב שנחלב במשך השבוע זוכה להשגחה המהודרת ביותר, וזה נותן לנו כוח להמשיך בפרויקט הלא פשוט הזה", הוא אומר. "גם ילדינו, אשר גדלים ומתחנכים על ערכי השליחות למען הכלל, רואים בזה משהו שהוא מעבר לפרנסה בלבד".
העבודה ברפת לא חסה גם על השעות המשפחתיות של המשגיחים. כך למשל, שניים מבני משפחת פילוס משדות ים קמים באופן קבוע באמצע סעודת השבת, מבקשים מהנוכחים שישמרו להם על הסעודה והולכים לרפת. גם בחורי הישיבה שמתארחים אצל משפחת פילוס כמעט מדי שבת, כדי להשלים מניין בבית הכנסת של הקיבוץ, מצטרפים מדי פעם להשגיח על החליבות.
"בתחילת הדרך היו קשיים לא פשוטים", מספר מעיין פילוס. "החולבים הקיבוצניקים לא ממש הפנימו את חשיבות ההקפדה על דרישות הבד"ץ ואנחנו נאלצנו להיות השוטר הרע". בשבתות ובחגים החולבים מחויבים להיות גויים, ומי שעושה את החליבה ברפת בשדות ים הם פועלים תאילנדים. "באחת הפעמים הראשונות שהגעתי להשגיח על החליבה בחג השבועות, חשכו עיניי: אני רואה את העובד התאילנדי חולב כתף אל כתף עם מנהל הרפת הקיבוצניק, יהודי כמובן. היה לי ברור שהחלב של החג הזה לא יוכל לזכות להכשר העדה החרדית. כשהתעמתי עם המנהל על כך, הוא טען שהתאילנדי הנוסף לא התעורר ולא הייתה לו ברירה...".
עשרים אלף ליטר חלב נפסלו באותו חג, החג של מאכלי החלב אך בעיקר חגה של התורה. "מנהל הרפת כעס ולא דיבר איתנו כמה ימים. הוא מאוד רצה להוכיח לתנובה שהתהליך של העברת הרפת שלו לכשרות בד"ץ מצליח וכי הוא עומד בדרישות, ופתאום פסלנו לו את כל החלב". פילוס החל ללמד את מנהל הרפת על הפתרונות ההלכתיים שניתן ליישם במקרה כזה, כמו לא לגעת בשום דבר חשמלי בתהליך החליבה ולעשות רק את מה שמותר בשבת, או פשוט ללכת להעיר את התאילנדי. "ברוך ה', אחר כך הוא הבין את הדרישות של בד"ץ", אומר מעיין, "ובעיקר – הוא הפנים את העובדה שאנחנו לא מתכוונים להעלים עין ועושים את העבודה באמת לשם שמיים. הוא הצהיר באוזניי: 'אל דאגה, הבנתי. על טעות לא חוזרים פעמיים!'. מאז, ברוך ה', העניינים מתנהלים על מי מנוחות".
איך עובדי הרפת הקיבוצניקים מתייחסים לנוכחותכם הקבועה במקום?
"עובדי הרפת לא מפסיקים להלל ולשבח את יום המנוחה שהם קיבלו בזכות ההשגחה שלנו", אומרת מאיה. "לפני כן הם היו עובדים בשבת כמעט בכל שבוע, ועכשיו יש להם את השבת למנוחה ולזמן משפחתי והם ממש מאושרים מכך". היחסים בין משפחת פילוס החרדית לעובדי הרפת הקיבוצניקים מצוינים: "אנחנו ממש כמו משפחה", מעידה מאיה. "לאחרונה מנהלי הרפת יצאו לחופשה בחו"ל. אני ובתי נעמי ניצלנו את ההזדמנות כדי להכניס קצת טאץ' נשי למקום: סידרנו, שטפנו והברקנו להם את המשרדים. כמה הם שמחו כשהם חזרו!".
כאשר מגיעים לרפת יזמים או אנשי חקלאות בכירים, המנהל ממש מתגאה במשגיחי הכשרות שלו: "בואו, תכירו את המשגיחים שלנו", הוא מזמין, ואגב כך מפרט על ההשגחה המהודרת של החלב. "אנחנו ממש מרגישים חלק מהצוות", הם מצהירים.
יחד עם זאת, לא הכול ורוד: מנהל הרפת מדווח לפילוסים שיש קולות בתוך הקיבוץ שלא רואים בעין יפה את השגחת הכשרות של בד"ץ, ובכל פעם שצריך לחדש את ההחלטה על ההשגחה, יש חבר תורן שמבקש לוותר על כך. אולם למרבה המזל, מרכז המשק הנוכחי הוא בן כיתתה של מאיה, ובקיבוץ בני כיתה הם כמעט בגדר משפחה. "מאז שבן הכיתה שלך נהיה מרכז משק, יש לך עבודה בטוחה לעוד שלוש שנים", הכריז מנהל הרפת באוזניה.
השגחה נשית מהודרת
יהודה ויספיש, האחראי על הרפתות מטעם בד"ץ ומי שעובד מול המשגיחים, הרפתות, תנובה וטרה, מספר על היקף התופעה של ההשגחה בקיבוצים: "הרפת הקיבוצית הראשונה שבה הכנסנו משגיחים שהם חברי הקיבוץ היא רפת חוף השרון", הוא מספר. מדובר ברפת ענקית שנמצאת על כביש החוף ושייכת לשלושה קיבוצים: געש, שפיים ויקום. "יש לנו שם שני משגיחים דתיים שהם חברי הקיבוץ, אחד מגעש ואחד מיקום. כשחיפשנו משגיחי כשרות שהם תושבי האזור בשביל הרפתות הללו, ממש הפכנו כל אבן. בכל האזור הצלחנו למצוא רק את שני שומרי המצוות הללו".
בכמה קיבוצים יש לכם השגחה?
"יש כעשרה קיבוצים כאלה", הוא אומר. לדבריו, צירוף קיבוצים חדשים לפרויקט ההשגחה כרוך במאמץ אדיר שחוזר על עצמו בכל קיבוץ וקיבוץ. "הייתה לי רפת בקיבוץ מסוים שבה הכול כבר היה סגור ומוכן להתחיל את ההשגחה שלנו: מצאנו חוזר בתשובה שגר בקיבוץ והסכים להיות המשגיח, סגרנו עם הגורמים הרלוונטיים בקיבוץ, וברגע האחרון פתאום מנהל הקיבוץ התהפך והחליט שהוא בשום אופן לא רוצה לתת משרה לבחור הדתי. הוא חשש שהוא יחזיר את החבר'ה בתשובה".
למה משתלם לרפתות להכניס את ההשגחה שלכם?
"מבחינתם מדובר על תוספת של סכום סמלי לליטר חלב בעבור ההשגחה, אבל בשביל הרפתות הגדולות זה יוצא הרבה מאוד כסף בשנה, כי החלב בעל ההשגחה המהודרת יקר יותר והם מגיעים לקהל צרכנים רחב יותר". מדובר בסכומים של עשרות עד מאות אלפי שקלים יותר בשנה, בהתאם לגודל הרפת.
לדעתך התופעה הזאת מעידה על מהפיכה רוחנית בקיבוצים, על יותר פתיחות בנוגע לדת ויהדות?
ויספיש מסביר שאכן אפשר למצוא יותר שומרי מצוות בקיבוצים מאשר בעבר, אבל עדיין לא פשוט לאתר אותם ועוד יותר קשה לשכנע אותם לקחת על עצמם את האחריות הגדולה של ההשגחה. "אנחנו הופכים עולמות כדי למצוא משגיחים שגרים בקיבוצים ומוכנים להתחייב למשרה. בקיבוץ מסוים לא מצאנו משגיחים מתוך הקיבוץ, ולכן במשך השבוע מגיעים משגיחים חיצוניים. לשבתות הצלחנו למצוא אישה מהקיבוץ שחזרה בתשובה והיא עושה את ההשגחה בשבת. בעלה מכבד אותה, עורך קידוש ואפילו אומר דברי תורה בשולחן השבת, אבל מיד אחר כך הוא מתניע את הרכב ונוסע לבלות", הוא צוחק, "סיפורים כאלה אני שומע כל הזמן".
כיצד מתאפשרת השגחה של אישה במחלבה, כאשר אין נשים משגיחות כשרות מטעם בד"ץ במטבחים?
"בחלב יש כלל הלכתי שנקרא 'יהודי עומד על גביו' והוא תקף בחלב בלבד", מסביר ויספיש, "כלומר, מספיק שיהודי שומר מצוות, שמבין ויודע מה הוא רואה, נמצא בחליבה ומשגיח עליה כדי שהחלב יהיה חלב ישראל וכשר למהדרין. המשגיחים צריכים להשתתף במשהו קטן בתהליך החליבה, כמו לפתוח מיכל בתחילת החליבה ולסגור אותו בסופה, ללחוץ על כפתור הפעלה של המערכת, לוודא שהחלב הוא חלב פרה בלבד, ובשבת – שהחולבים הם גויים", מסביר ויספיש את התהליך, שבשל פשטותו מאפשר גם לנשים להיות שותפות בהשגחה.
מאיה פילוס היא אחת הנשים הללו. "כשאני מתעוררת בשלוש לפנות בוקר כדי להגיע לתחילת החליבה של הבוקר, אני לא תמיד זוכרת שהייתי שם", היא צוחקת. "אני אומרת לעובדים: אל תדברו איתי, אני הולכת מתוך שינה. אני מגיעה, פותחת את המנעול ולוחצת על כפתור כדי שיוכלו להתחיל את החליבה, וכך אני בעצם משתתפת בתהליך, מה שמאפשר לתת כשרות לחלב ישראל. צריך רק יהודי שומר שבת שמשגיח ולוקח חלק בתהליך". מיד אחר כך היא חוזרת לישון. את המשך החליבה עושה בדרך כלל מעיין בעלה, כשהוא קם מוקדם לתפילה.
בד"ץ העדה החרדית לא סומך על מצלמות ומשתמש בהן לעזר בלבד, ולכן ברפתות שאין בהן משגיח שמגיע בשבת, החלב של שבת לא זוכה לכשרות מהודרת זו. "המשגיח מגיע ביום ראשון, בודק שלא נשאר חלב משבת ושולח לי אישור. הכשרות שלנו ברפתות הללו היא לימי השבוע בלבד", אומר ויספיש.
"בקיבוץ קוראים לי 'כבוד הרב'"
משפחת דישון הם המשגיחים של הרפת בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל. הם גרים בקיבוץ ומגדלים בו את שבעת ילדיהם. "אשתי נולדה וגדלה ביפעת", מספר ערן דישון, מנהל תלמוד תורה בכפר סיטרין שלמרגלות הכרמל. "חזרנו לגור כאן לפני כמה שנים ואנחנו מאוד מרוצים", הוא אומר. הילדים מתחנכים במוסדות תורניים במגדל העמק וזוכים לגדול קרוב לסבתא מהקיבוץ.
"ההשגחה ברפת התחילה לפני כשנתיים", משחזר דישון, "זה דורש מאיתנו להיות נוכחים בקיבוץ בכל שעות היום. כל המשפחה מתגייסת לעזרה: אשתי הומאופטית ויש לה קליניקה בבית, ולכן היא חלק משמעותי ביותר בפרויקט הזה. יש גם שומר לילה מהקיבוץ שהוא שומר שבת ועוזר לנו רבות".
ביפעת יש פחות הרמוניה עם העובדים המקומיים: "הם חשדניים כלפינו ומרגישים שהכסף שמשלמים לנו על ההשגחה יורד מהמשכורת שלהם. זה בוודאי לא נכון ובהחלט חלק פחות נעים של העבודה", הוא מציין בצער.
"הרבה פעמים אנשים מתייחסים להשגחת הכשרות כהוצאת כסף מיותר או כגזילה מהכיס שלהם", מציין ויספיש. "זה לא אופייני רק לקיבוץ, זה יחס שקיים בכל מקום כמעט, ולצערי מלובה על ידי גורמים אינטרסנטיים כאלה ואחרים. בכל קיצוץ כספי שרוצים לעשות בעסקים שבהם יש השגחה, מיד לוטשים עיניים לכשרות ככסף שכביכול יוצא לשווא. צריך להבין: המשכורות של המשגיחים הן משכורות מינימום, ובל נשכח שהם עובדים 24/7 כולל שבתות וחגים, בחורף ובקיץ, בלילה וביום. הם בפירוש לא אוכלי חינם".
משפחת דישון רואה בהשגחה על הרפת שליחות של ממש: "לצערי, חברי הקיבוץ לא מושפעים מזה מבחינת האור הפנימי", אומר ערן בשפה חסידית מיוחדת, "אבל באור המקיף בוודאי שזה מלא בקדושה: פעם אחת, בשלוש לפנות בוקר, בשיא החורף, אשתי יצאה עם התינוקת ברכב החשמלי הקטן שלנו כדי להשגיח על החליבה. היא ריחמה עליי והחליטה ללכת במקומי. היה קר מאוד וירד גשם מטורף, והיא כמעט התחפרה בתוך שלולית גדולה. הבנו אז את גודל הקדושה של ההשגחה שלנו, לפי כמות המניעות והקשיים הכרוכים בכך".
איציק חרוש הוא בעל חברת ניקיון, חבר קיבוץ געש ומשגיח הכשרות של רפת חוף השרון. הוא נשוי לבת הקיבוץ ולפני כ-17 שנה החל בתהליך של חזרה בתשובה. הוא ומשפחתו הם שומרי המצוות היחידים בקיבוץ.
איך אתם מסתדרים כדתיים לבד בקיבוץ?
"הקיבוץ זה לא מה שהיה פעם, שכולם היו יחד כל הזמן. כיום, כל אחד חי את חייו. בבוקר אני לומד בבית המדרש, אחר הצהריים אני עובד ובשבתות אני צועד ברגל לשפיים, הקיבוץ הסמוך, שבבית ההארחה שלו מתקיים מניין מדי שבת".
האם הגעת לקיבוץ כאדם דתי?
"ממש לא", הוא מספר. "חזרתי בתשובה אחרי שהיינו חברי קיבוץ וכבר היו לנו שלושה ילדים". איציק התחיל לחזור בתשובה, ואשתו הצטרפה לתהליך בצורה איטית יותר ושונה משלו. יש להם ארבעה ילדים: שניים שומרי שבת ושניים – מכבדים.
מקבלים אתכם יפה בקיבוץ?
"מאוד", הוא משיב מיד, "אנחנו ביחסים טובים עם כולם, החברים מכבדים זה את זה". הוא חולק את ההשגחה ברפת הגדולה עם חבר קיבוץ יקום שנשוי לבת הקיבוץ שחזרה בתשובה, מה שמאוד מקל מעומס העבודה.
איך הקיבוץ מתייחס להשגחת הבד"ץ ברפת?
"זה עניןי של ביזנס", הוא מחייך, "וכך מתייחסים לזה". לדעתו אין להשגחה המהודרת השפעה של חיזוק רוח היהדות בקיבוץ.
ולנוכחות שלך כאדם דתי יש השפעה בתוך הקיבוץ?
"זה בוודאי", הוא קובע, "הרבה אנשים מבקשים ממני מזוזות, ביום כיפור אני מארגן תפילות, וכשפוגשים אותי ברחוב, רבים קוראים לי 'כבוד הרב'". חרוש מתאר סיטואציה אופיינית נוספת: "פתאום הם מסתכלים כלפי מעלה, לבדוק אולי בכל זאת יש שם משהו? כשרואים את הכיפה, זה כנראה גורם לחלק מהאנשים להרהורי תשובה".
תפילה לשלום הפרה
"את חייבת לשמוע סיפור", אומרת מאיה פילוס בסיום השיחה. "לפני זמן מה היה צורך לנתח את אחת הפרות. לניתוח כזה צריך להגיע משגיח של בד"ץ כדי לוודא שהפרה לא נפסלת ושלא מטילים בה מום". מדובר היה בניתוח מסובך: לפרה, כידוע, יש כמה קיבות, ואצל אותה פרה אחת מהקיבות התהפכה. היה צורך בניתוח להפיכת הקיבה כדי להחזירה למקומה. "מנהל הרפת היה בטוח שהפרה לא תשרוד את הניתוח המסובך והעדין. הוא מאוד אוהב את הפרות וקשור אליהן, ולכן פנה למשגיח שנכח במקום ושאל אותו: 'מיכאל, יש איזו תפילה שאני יכול לומר לשלום הפרה?'".
המשגיח הציע לו להניח תפילין לזכות הפרה, וכך היה. הוא צילם את עצמו מניח תפילין, וכשמאיה הגיעה לרפת הוא הראה לה בשמחה את התמונות שבהן הוא מניח תפילין לשלום הפרה ולהצלחת הניתוח. הוא סיפר לה בהתרגשות: "אל תשאלי איזה נס! הפרה כבר נמצאת בחליבה כעת! היא חזרה לעצמה במהירות הבזק!". "הוא היה בטוח שהפרה לא תשרוד את הניתוח המסובך, ובאורח פלא היא חזרה לתפקוד מלא תוך כמה שעות", מספרת מאיה. המנהל הקיבוצניק זקף את ההחלמה הניסית של הפרה לזכות הנחת התפילין שלו. פעמי משיח, הנה זה בא.