יערה שילה
יערה שילה צילום: חנה טייב

סוף סוף הגיל הרך נמצא על סדר היום הלאומי. כולם מרגישים צורך לדבר, לומר, לכתוב, להביע עמדה, לתת נתונים. הגדילו להצחיק את כולנו ארץ נהדרת, במערכון שבו חשפו את האמת העצובה שאין צורך בשום רישיון כדי להפעיל מסגרת לגיל לידה עד שלוש. זאת בניגוד גמור למה שמתרחש בגיל שלוש עד שש, שם פתיחת מסגרת "מוכר שאינו רשמי" (כלומר פרטי עם שיתוף המשרד) היא תהליך קשה מנשוא. במערכון מופיע קטע שבו נאמר שאפשר לנהוג בילדים באופן לא ראוי, מכיוון שממילא הם לא זוכרים שום דבר בגיל הזה.

מחקרים מראים ש-1,001 הימים הראשונים של הילד יקבעו את גורלו ואת עתידו, ולכן המסגרת שבה הילד ישהה במרבית שעות היום עלולה לפתח אותו או להזיק להתפתחותו.

לאחרונה נערך בלמ"ס כנס שבו נחשפו נתונים על החינוך בישראל ביחס למדינות ה-OECD. הנתונים שהוצגו מלמדים שההשקעה בילדי הגיל הרך בישראל עלתה בין השנים 2016-2015 ב-7.5 אחוזים, וכיום היא מסתכמת בהשקעה שנתית של 2,971 דולרים בלבד לכל ילד (במונחי שוויון כוח קנייה, סכום זה שווה ערך לכ-11,300 שקלים בשנה), בהשוואה ל- 12,080 דולרים בממוצע במדינות הארגון (שווה ערך לכ-45,500 שקלים בשנה). כלומר, ישראל משקיעה בכל ילד מהלידה ועד גיל שלוש כרבע מהמקובל במדינות המפותחות. נתון זה בולט במיוחד על רקע המחקרים בתחום החינוך המעידים על חשיבות ההשקעה בתלמידי הגיל הרך.

נתון נוסף של ה-OECD מצביע על כך שההשקעה הפרטית של הציבור הישראלי בחינוך בגיל הרך גבוהה בהרבה מהמקובל במדינות המפותחות – 84 אחוזים מההשקעה הציבורית בילדי הגיל הרך היא מכספים פרטיים, בעיקר של ההורים, בעוד שב-OECD המדינה מממנת את רוב הטיפול בגיל הרך וההורים משקיעים כ-31 אחוזים בלבד.

המצב חמור גם בשלבים מאוחרים יותר בהתפתחות הגיל הרך - כשהתלמידים מגיעים לגני הילדים (גיל שלוש עד שש). המדינה משקיעה בכל תלמיד בגן ילדים בישראל 5,470 דולר בלבד בשנה, סכום הנמוך ב-33 אחוזים מהממוצע במדינות הארגון, שמשקיעות כ-8,140 דולר בשנה לכל תלמיד בגן.

נתון חשוב נוסף הוא אחוז הילדים בגיל שלוש עד חמש שנמצאים במסגרת חינוכית טיפולית. בשנת 2005 היו 80 אחוזים מהילדים במסגרות חינוכיות, ואילו קצת למעלה מעשור לאחר מכן, בשנת 2017, בעקבות ועדת טרכטנברג וחוק חינוך חינם גם לגיל שלוש-ארבע, 100 אחוזים מהילדים נמצאים במסגרות חינוכיות.

אז אולי במקום לדבר, לכתוב, לצחוק ולהראות נתונים, נתחיל לעשות מעשים. העברת האחריות הממשלתית מהלידה ועד גיל שלוש למשרד החינוך אינה בקשה של שינוי טכני או קוסמטי. משרד אחד יחיל את סמכותו על התפתחות הילדים וצרכיהם, מה שהיום מנסה לעשות המועצה לגיל הרך – לכלול את כל המשרדים העוסקים בתחום.

המעבר למשרד החינוך ישנה גם את צורת החשיבה ביחס לגילים הללו. הכרה בכך שהילדים זכאים לחינוך ולא רק לבייבי-סיטר במסגרת של מעון, ומעבר מקונספט של פתרון לאם העובדת לחשיבה על חינוך ילדים. שינוי תודעתי זה ישנה לאין ערוך את ההתייחסות לצורכי הילדים, והיא תיתן מענה חינוכי לשלבים הראשוניים של התפתחות הילד ותיצור רצף חינוכי מלידה ועד גיל 18. מהפיכה זו תגדל כאן את הדור הבא – את האזרח, הלקוח, העובד והמנהיג הבא.

הכותבת היא מומחית בגיל הרך מכללת אפרתה, מייסדת 'חינוך מלידה'

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו