1
ערב ראש השנה תש"פ, עם פרסום תוצאות מערכת הבחירות האחרונה לשנת תשע"ט, מפת המערכת הפוליטית בישראל משתנה. בעשור האחרון התרגלנו למפה פוליטית שבה גוש הימין בראשות נתניהו נהנה מיתרון ברור.
בבחירות הקודמות זכה גוש הימין ב-65 מנדטים, וגם לאחר העריקה המפתיעה של ליברמן נותר לנתניהו גוש מוצק של 60 תומכים. אבל אם קיווינו כי במקצה שיפורים שבו הציונות הדתית תבזבז פחות מנדטים יוכל הגוש הימני-דתי להגיע ל-61 מנדטים, באו תוצאות הבחירות של השבוע וטפחו על פנינו. לראשונה מזה זמן רב נוצר בישראל תיקו בין מחנה הימין למחנה השמאל, כשאלו ואלו לא מסוגלים להרכיב ממשלה. לכאורה הפתרון ההכרחי הוא הקמת ממשלת אחדות שבמרכזה הליכוד וכחול לבן, בצירוף שותפים נוספים. אבל בליכוד לא יסכימו שגנץ יכהן ראשון כראש ממשלה, ובכחול לבן הבטיחו לבוחרים לא לשבת בממשלה בראשות נתניהו. זהו הפלונטר שמצטייר כעת, ולא ברור כלל כיצד אפשר יהיה להתיר אותו, להרכיב סוף סוף ממשלה יציבה ולמנוע מערכת בחירות שלישית בעוד כמה חודשים.
2
לפני שנגיע לחשבון הנפש המגזרי, צריך לזכור שהסיבה העיקרית להיחלשות הגוש הימני-דתי היא הצטמקות הליכוד לעומת הסיבוב הקודם. בבחירות שהתקיימו באביב השנה קיבל הליכוד 35 מנדטים, ולאחר צירוף מפלגת כולנו לליכוד הגיע כוחו ל-39 מנדטים. נתניהו לא הצליח לשמור על הכוח הזה, ואיבד כשבעה מנדטים מהאלקטורט המשותף של הליכוד וכולנו. מסתבר שמשה כחלון לא הצליח להביא איתו את המנדטים שלו, אבל הליכוד לא הצליח לשמור גם על 35 המנדטים שהיו לו בלי כחלון.
נראה שיש גבול גם ליכולתו של קוסם פוליטי כמו נתניהו לעמוד מול מתקפה בוטה ובלתי פוסקת של יריביו הפוליטיים, התקשורת והפרקליטות. המתקפה הזאת אולי מגבשת את גרעין התומכים הקשה והופכת אותו נחוש יותר, אבל במקביל גם מזנבת בשולי המחנה הרכים יותר. כך הגענו למצב שבו ישראל עלולה להפסיד את אחד המנהיגים הכי מוכשרים והכי מצליחים שהיו לה, כשהוא בשיא כוחו ויכולתו. נתניהו הגיע אל המקום הזה בעיקר בגלל מעשיו ועמדותיו הלאומיות, שהיו לצנינים בעיני השמאל והפכו אותו מטרה למתקפה חסרת מעצורים, אבל גם בגלל כמה חולשות אישיות שלו שהרחיקו מעליו אנשים רבים והקלו על מי שביקשו לתפור לו תיקים ולהציגו כמושחת.
במערכות הבחירות הקודמות הליכוד נעזר במפלגות שהיו חלק מהמחנה הלאומי אבל הביאו אליו קולות גם מחוץ למחנה. הפעם לא היו למחנה הימני-דתי מפלגות לוויין במרכז המפה הפוליטית ששואבות מנדטים גם מהעבר השני. משה כחלון נמחק ואביגדור ליברמן ערק.
3
המחנה החרדי ממשיך לשמור על כוחו ואף להתחזק. יהדות התורה, למרות מתיחויות פנימיות קשות בעת הבחירות המוניציפליות שהיו בתחילת השנה, מצליחה לשמור על אחדות בין ליטאים לחסידים ולא מסתכנת בהרפתקנות פוליטית. בסיס התמיכה הפוליטי שלה צומח אט אט, בלי שאיפות מגלומניות וביציבות שאפשר רק לקנא בה. ש"ס לעומתה ידעה עליות וירידות, אבל היא מוכיחה יכולת הישרדות והסתגלות לעידן שאחרי מנהיגותו הכריזמטית של הרב עובדיה יוסף. אריה דרעי הצליח לייצב את מפלגתו תחת הנהגתו המתחדשת, הביס את הסוקרים והפרשנים שמיהרו להספיד את ש"ס בסיבוב הקודם, ובניצוחם של אנשי פרסום דתיים-לאומיים שנשארו איתו לעוד סיבוב בחירות הצליח להוסיף עוד מנדט על השמונה שאיתם יצא לקמפיין הזה.
אבל כל זה הוא בגדר הצלחה טקטית חרדית בתוך מצב אסטרטגי הרבה פחות מוצלח. למרות התחזקותו האלקטורלית, הציבור החרדי מאוים כעת כפי שלא היה מאוים מזמן. החלום של ליברמן, הקמת ממשלת אחדות חילונית-ליברלית, מדירת חרדים וחרד"לים, הוא הסיוט של הציבור הדתי בכלל ושל הציבור החרדי במיוחד. המפלגות החרדיות יכולות להיות מרוצות מהצלחתן האלקטורלית, אבל הן צריכות לשאול את עצמן מה החלק של הציבור החרדי והנהגתו במצב שאליו נקלע הגוש הימני-דתי בראשות נתניהו, שבימי שלטונו הציבור החרדי זכה לתחושת רווחה יחסית.
התחזקותו של ליברמן, הגורם העיקרי שפירק את הרוב הקואליציוני של הגוש הימני-דתי, נבנתה בעיקר משנאת חרדים, שרובה אינו אלא שנאת האחר והשונה על גבול האנטישמיות, אבל היא לא הייתה יכולה להתקיים בלי מרכיב מסוים של טענות מוצדקות. במבט לאחור, הציבור החרדי צריך לשאול את עצמו אם לא מוטב היה להתפשר מעט יותר ולקבל את הצעת חוק הגיוס כפי שהוצעה בשעתו על ידי ליברמן, וכבר אז נטען שהיא הטובה ביותר שהציבור החרדי יכול לקוות לה. בהנהגת הציבור החרדי היו רבים וטובים שסברו שנכון לקבל את ההצעה הזאת. ייתכן שקבלתה הייתה חוסכת לפחות מערכת בחירות אחת, את קמפיין השנאה של ליברמן – שעד לא מזמן היה מקורב מאוד לאריה דרעי, ואת המצב המאיים הנוכחי.
4
במחנה הדתי-לאומי שוררת אכזבה מסוימת מהתוצאה הלא מרשימה, כשבעה מנדטים שהשיגה הרשימה המאוחדת ימינה שלכל היותר אולי יעלו עד לשמונה. האכזבה מובנת, אך צריך לזכור שבבחירות הקודמות השיגה הציונות הדתית חמישה מנדטים בלבד, כך שאי אפשר לכפור בכך שההתארגנות החדשה-ישנה הניבה הישג מסוים.
יש הטוענים שאפשר היה להגיע להישג גבוה יותר בריצה מפוצלת של שתי מפלגות מהציונות הדתית - איחוד מפלגות הימין במתכונתו הקודמת שהשיגה חמישה מנדטים, ורשימה דתית-ליברלית מאוחדת של הימין החדש ביחד עם פייגלין. היתרון בהצעה הזאת ברור, אבל גם הסיכון שיש בה היה ברור, וזו הסיבה לכך שהוחלט לא ללכת עליה. בריצה מפוצלת שכזאת ייתכן שאחת המפלגות או אפילו שתיהן לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. הציונות הדתית נכוותה מאובדן שישה או שבעה מנדטים מקולותיה על ידי הימין החדש וזהות בסיבוב הקודם. מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים, לדעתי בצדק. בכל מקרה, לא נראה שריצה מפוצלת הייתה מניבה חמישה או שישה מנדטים שחסרים להשגת רוב לגוש.
5
איתמר בן-גביר היה נבחר לכנסת כמעט בוודאות מהמקום השמיני שהוצע לו ברשימת ימינה, אבל הוא התעקש לרוץ בנפרד נגד כל הסיכויים. לבן גביר יש מזל בדבר אחד: הוא אומנם בזבז שני מנדטים, אבל גם המנדטים האלה לא היו נותנים לגוש הימני-דתי את הרוב הקואליציוני המיוחל. לכן הכישלון שלו אומנם לא יישכח, אבל כנראה ייסלח. יש לקוות שבפעם הבאה הוא יעדיף להיות חכם ואחראי ולא רק צודק.
בן גביר, קמפיינר מוכשר, ניהל מערכת בחירות רוויית טענות עוול וקיפוח מצד אחד וזריעת אשליות מצד שני. היום ברור שבניגוד למסר המרכזי של הקמפיין שלו, גם אם בוחרי הימין היו מתגייסים להעניק לו את ארבעת המנדטים שחתר אליהם, גוש הימין לא היה מגיע ל-61 מנדטים. אבל גם לאחר שהמציאות טפחה על פניו הוא ממשיך להמטיר האשמות לכל עבר, ובתגובה זכה להאשמות קשות כלפיו מצד בצלאל סמוטריץ'. חבל, כי לטובת שיתופי פעולה עתידיים בימין, מוטב להניח למתיחות הזאת להירגע ולא להחריף אותה.
בן גביר הרבה להאשים את שותפיו לשעבר באיחוד הימין ביחס של כפיות טובה. בהקשר זה אציין שלאנשי תנועת כך לדורותיה מעולם לא הייתה משענת תקשורתית עקבית וחזקה כמו זו שניתנה להם לאורך השנים בערוץ 7 ובעיתון בשבע. בן גביר, מרזל וחבריהם קיבלו כאן הגנה תקשורתית על זכויות האדם שלהם בשנים הרבות שבהן נרדפו על ידי הפרקליטות ונפתחו להם עשרות תיקים פליליים. אל מול גורמים רבים בציבוריות הישראלית ובציונות הדתית שהתייחסו אליהם כבלתי לגיטימיים וכפסולים לשותפות פוליטית, כאן הם קיבלו לגיטימציה ובמה לדעותיהם ותמיכה עקרונית בשותפות פוליטית עמם, גם כשלא תמיד היה קל לשאת את מעשיהם והתבטאויותיהם.
כאשר נפתלי בנט טען, מעל במת כנס המנהלים של בשבע, שעצורי דומא לא עוברים עינויים אסורים, מערכת בשבע העניקה תמיכה מלאה לטענות עורך דינם של העצורים, איתמר בן גביר. כי בניגוד לטענת אנשי עוצמה, אצלנו בודקים דברים לגופו של עניין ולא מעניקים תמיכה אוטומטית לאף מפלגה.
גם בקמפיין הנוכחי איתמר בן גביר קיבל בעיתון בשבע ריאיון נרחב שבו שטח את טענותיו כשהחליט לפרוש מאיחוד הימין, וכן אפשרות להגיב במאמר לדברים שכתבתי כאן נגד ריצתו העצמאית ההרפתקנית והמסוכנת. גם כשסברנו שהוא מסכן את גוש הימין, דפי בשבע נותרו פתוחים בפניו.
אין אדם נתפס על צערו. אבל אם אחרי כל זה בן גביר בוחר לתקוף את העיתון בשבע רק משום שכותביו יעצו בצדק לעוצמה לא להתמודד באופן עצמאי ולקוראים לא להשחית את קולם בתמיכה בה, אז אולי גם לו יש מה לחזק במידת הכרת הטוב.
לתגובות: eshilo777@gmail.com