חתן וכלה
חתן וכלה צילום: ISTOCK

עמדתי תחת החופה, הכלה והחתן עמדו מולי, בצדיהם הוריהם. הסבתא לא הייתה אתנו, היא עמדה זעופה בקהל.

למה זעופה? אני רק ידעתי שהיא לא הסכימה להגיע לחתונה כשהיא שמעה שרב הוזמן לערוך חופה. דתי? עם פאות? חתונה יהודית? היא הטילה וטו.

האמת, מובן. היא אמנם בת 92, אבל בכל זאת קיבוצניקית של "השומר הצעיר". מה הם כבר יודעים עלינו, 92 שנים של חינוך נגד כל מה שאני מייצג בפניהם.

מה היא רואה בי? מה היא שמעה על שכמותי? עובד אלילים, מתנחל, רוצח ערבים, מדיר נשים, שונא חילונים, חי על חשבון המיסים שלה, אולי גם משתמט מצה"ל (דווקא הייתי בסיירת מטכ"ל).

אבל עכשיו אני מתחת לחופה, אחרי שהכלה התעקשה שאני זה שיערוך אותה. אני מתבונן בעיניים שלהם, מנסה לחוש מה הם מרגישים, האם הם עדין שמחים שהגעתי לתוך האירוע המרגש והמשמעותי הזה בחיים שלהם.

והעיניים שלהם כ"כ טהורות, מצפות, יפות, אוהבות אחת את השני, ואחד את השניה. והאהבה הזו יוצאת מבין שניהם. עוטפת את כולנו. אני מוציא את הגיטרה, מתפלל לה' שהוא יהיה איתם, יהיה איתי. לפני החופה הם ביקשו שלא אתייחס לסבתא. "זה רק יגרום לעוד מתח" הם אמרו לי. אבל משהו לא זורם לי, משהו עצור.

אני לא מצליח להתחיל את החופה כשאני יודע שהיא עומדת שם, זעופה וכועסת. כהן לא יכול לעלות ולברך בברכת כהנים, אם יש מישהו שהוא כועס עליו. "לברך את עמו ישראל באהבה". הברכה חייבת להיות עם אהבה. ואנחנו עומדים עוד רגע לברך 7 ברכות.

אני פורט על הגיטרה. הלב שלי מנסה לחבר את העיניים של החתן והכלה, השקיעה ,החברים, הסבתא, הקדוש ברוך הוא. "חופה היא כמו בית", אני אומר. "והלבנים שמרכיבות ביחד את הקירות הם, אנחנו. החברים, המשפחה, האחים והאחיות. ההורים. כולנו זכינו להיות חלק מהחיים של הזוג המתוק הזה".

"אבל חסרה פה לבנה אחת", אני מוסיף למול עיניהם של החתן והכלה. סבתא, אנחנו לא יכולים להתחיל את החופה כשאת לא פה אתנו.

החתן והכלה זזים במקומם בחוסר נוחות. אני מסתובב לקהל. רואה אותה עומדת שם, נמוכה ומלאת הוד. שערה לבן עמוק. הקמטים שבפניה מעידים על עומק חייה.

בתחילה היא מסרבת, ולפתע היא מתחילה ללכת לכיוון שלנו. היא צועדת ודמעות בעיניה. היא מגיעה ואני מתחיל את החופה. כל החופה היא עומדת שם, לא מוכנה לשבת על כסא. עומדת ובוכה. והלב שלי עם ה', שלם עם מה שעשיתי. אני יודע שעשיתי זאת ממקום נכון, מהטהרה והמתיקות שראיתי בעיניים של החתן והכלה.

ניגשתי אליה אחרי החופה. לא אמרתי כלום. עמדתי מולה כתלמיד נזוף בפני רבו. "אני ניצולת שואה, כל המשפחה שלי נרצחה שם. סבא שלי היה נראה בדיוק כמוך. פייעס, (פאות) כיפה", היא מספרת כשדמעות בעיניה.

היא הוסיפה, "כשא-לוהים לקח אותו נשבעתי שאם אצא מפולין. הילדים שלי יעברו על כל המצוות שכתובות בתורה. אין יותר קשר. כלום. לא מוכנה שיכנס לי לבית אוכל כשר. ודאי שלא חתונה יהודית".

"עמדתי בחתונה מסתכלת עליך, כועסת עליך, על הכלה, על האורחים ובעיקר שואלת את עצמי איך נכשלתי. כשניגנת ראיתי לצידי את סבא. הוא הסתכל בי בעיניים הטובות שלו. יכולתי לשמוע אותו קורא לי בשמי, בשם הילדות שלי. והוא מסמן לי בראשו לבוא איתו. להיות עוד לבנה לצידו. בקיר. בקירות של החופה. אז באתי.."

עמדתי מולה, משתהה. קולט פתאום שגם מהעיניים שלי יורדות דמעות. שלי ושל כל מי שעמד שם מסביב.

----

את הסיפור הזה שמעתי מאחד הרבנים אצלנו באיגוד. אחד מתוך 500 אנשים ונשים שכל מהותם להוסיף בעם ישראל טוב ואור. את הטוב הזה אנחנו חייבים להרחיב, להגיע איתו לעוד ועוד לבבות.

אני מאמין שהרבנים היקרים הללו הם חלק משמעותי במהלך שאנחנו צריכים היום, במחלוקות הציבוריות שיש במדינה.

אם אתם רוצים להיות חלק ולסייע במפעל החיים שהקמנו לזכר סבי, הרב מרדכי אליהו, לחצו כאן

מבצע מימון ההמונים יתקיים השבוע בימים שלישי ורביעי, אבל אתם כבר יכולים להיכנס לתרומה מוקדמת.

לפרטים ולתרומה לחצו כאן

מתוך דף הפייסבוק של הרב עמיחי אליהו, יו"ר איגוד רבני קהילות