סלח נא ביד תסלח

המון עלמות מתקשרות אליי בזמן האחרון. אבל לא מהסיבה שאתם חושבים

דביר שרייבר , כ"ו באלול תשע"ט

אפשר גם סנאי. העיקר שהוא לא יהיה ביבי. רה"מ נתניהו
אפשר גם סנאי. העיקר שהוא לא יהיה ביבי. רה"מ נתניהו
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

משנכנס אדר מרבים בשמחה ומשנכנס אלול מרבים בסליחה, אבל לא הסליחות שאתם חושבים.

אני, למשל, עונה בחודש האחרון להמון שיחות טלפון של עלמות עמומות שמתקשרות ממספרים לא מזוהים, מודות לי מקרב לב על תרומתי הנדיבה לעמותה שהן מייצגות, ומבקשות ממני לתרום שוב וגם להגדיל את התרומה, אם אפשר.

כאן בדיוק נכנס אלמנט הסליחה. "סליחה", אני מרים גבה, "מתי בדיוק תרמתי לכם?".

היא אומרת לפני שנה, או חודשיים, או שישה, זה לא באמת משנה. יכול להיות שהיא סתם אומרת, יכול להיות שבאמת תרמתי להם פעם בהיסח הדעת ואולי אפילו שלחו לי קבלה, מי זוכר כשכל שעתיים (באלול כל שעה) מתקשרת עלמה עלומה ומבקשת תרומה רחומה. זו תמיד עלמה ותמיד היא מתקשרת אליי, כי הנהלות העמותות יודעות שגבר לא יכול לעמוד בפני תחינתה של אישה. במיוחד כשבאמת מדובר במטרה נעלה, ועוד יותר בחודש הרחמים והסליחות כשהלב נפתח והארנק אחריו.

העניין הוא שעם כל ההבנה לצורך של העמותות לפרנס את המנכ"לים והסמנכ"לים והדירקטוריונים והנציגות המתרימות ואפילו את הנזקקים עצמם, שגם להם לפעמים נשאר בסוף משהו, אני לא יכול לתרום לכ-ו-ל-ם, עם כל הכבוד וההערכה. לכן, משנכנס אלול מרבין בסליחה.

"באמת סליחה", אני מתנצל, "אבל אני כבר תורם למקומות אחרים, אז שתהיה לכם שנה טובה ובהצלחה".

"אני מבינה", אומרת הגברת, "אז אולי משהו חד פעמי?".

"למה", אני מתבלבל, "על מה דיברנו עד עכשיו?".

"על הוראת קבע", היא לא מתבלבלת.

"סליחה", אני אומר, "זה לא אפשרי".

"אני מבינה", אני שומע את קולה נסדק מעט, "אז מתי להתקשר שוב?".

"למה להתקשר?".

"כדי שתתרום".

"אמרתי שאני לא יכול".

"אחרי החגים?".

"תנסי אחרי החגים", אני ממלמל בחוסר אונים ומתפנה לענות לעוד סליחה. זאת אומרת שיחה.

לדעת להגיד לא

ההיא באמת מתקשרת אחרי החגים, וגם ההיא שמתקשרת אחריה וכל העלמות ההמומות, כי ככה זה עם נציגות של עמותות – הן בונות על הדחיינות הטבעית של הגבר לעומת נטייתה של האישה לנצל אותה. את הדחיינות, אני מתכוון.

ומילא נציגות של עמותות צדקה. העניין הוא שבמשך כל חודש אלול מתקשרות אליי גם נציגות של גופים מסחריים למהדרין והן מנסות לעניין אותי בחבילת אינטרנט/ספק טלפוני/פוליסת ביטוח/החלפת קופת חולים ועוד מיליון ואחת הצעות שמטרתן לגרום לי לקנות ביוקר מוצרים שאני יכול למצוא בזול, אבל אלול אז לא נעים לי להשיב את פניהן ריקם. זו תמיד נציגה והיא תמיד מתקשרת רק אליי, גבר חלש אופי שכמותי, ושואלת בנחמדות באיזו קופה אני ולמה אני פראייר ולא עובר לקופה שהיא כופה עליי לשמוע על היתרונות המדהימים שלה דווקא עכשיו, בין אוגוסט לעשור.

"סליחה", אני אומר לה, "אני לא רוצה לעבור עכשיו".

"אפשר לדעת למה?".

"טוב לי איפה שאני".

"אני מבינה", היא מסכמת, "אז להתקשר שוב אחרי החגים?".

אשתי אומרת שהבעיה היא אצלי כי אני לא יודע לחתוך עניינים. "אתה נותן להן את התחושה שיש על מה לדבר", היא הסבירה לי פעם, "אתה צריך להגיד 'לא' חזק, ברור ונחוש, ואז הן יבינו שאין על מה לדבר".

"הבנתי", שיננתי את ההוראות, "לא, חזק, ברור, נחוש". כשלפני כמה ימים שוב התקשרה אליי הכופה התורנית ושאלה באיזו קופת חולים אני, אמרתי בקול חזק וברור שזה לא משנה, אני לא רוצה לעבור.

"אני מבינה", היא אמרה, "אפשר רק לשאול למה?".

"לא".

"למה?".

"ככה".

"אני מבינה. אז להתקשר שוב מחר?".

"לא".

"אחרי החגים?".

"לא".

"חבל, אתה מפסיד".

"לא מעניין אותי".

"אז אתה לא רוצה לשמוע?".

"לא!"

"בטוח?".

"כן!".

"אמרת כן! אתה פסול!".

"רגע, התכוונתי ש...".

"יופי", היא אומרת, "אז נדבר אחרי החגים".

אין מה לעשות איתן, רק לבקש סליחה בכל פעם מחדש. שנה טובה.

*** קואליציה מהחלומות ***

אני מכיר לא מעט ימנים שמתגאים בכך שהצביעו כחול-לבן או ליברמן ואפילו עבודה, כי נכון שגנץ חסר ניסיון וליברמן חסר עקרונות ולעמיר פרץ אין שפם, אבל מבחינתם פחות חשוב מי ינהיג את המדינה, העיקר שזה לא יהיה ביבי. למה? ככה.

אז בשעה זו עדיין לא ידוע מי לא יצליח להרכיב ממשלה, אבל אם שואלים את יפי הבלורית והנפש ממפלגת רק-לא-ביבי, האפשרויות לקואליציה הן כאלה:

אפשרות א': כחול-לבן, ליברמן, עבודה, מרצ (אתם יכולים לקרוא לעצמכם מחנה דמוקרטי עד מחר. אתם דמוקרטים כמו שסתיו שפיר פלורליסטית), הרשימה המשותפת. סך הכול 64 מנדטים. ליברמן אמר שהוא לא יישב עם הערבים? אז אמר. מה שחשוב זה לא לשבת עם ביבי.

אפשרות ב': כחול-לבן, ליברמן, עבודה, מרצ, ש"ס. סך הכול 61 מנדטים. איך יש עתיד וליברמן יישבו עם ש"ס? בקלות. לפיד יגיד שדרעי זה לא ליצמן, דרעי יגיד שיאיר זה לא טומי וליברמן ימלמל משהו ולמחרת יגיד את ההפך. כן, יש את העניין הזה עם חוק הגיוס, אבל היי – העפנו את ביבי!

אפשרות ג': כחול-לבן, ליברמן, עבודה, ש"ס, יהדות התורה, הימין החדש המתחדש מחדש. סך הכול 67 מנדטים. אחרי הכול דרעי זה לא ליצמן, ליצמן זה לא בנט, בנט זה לא סמוטריץ' וסמוטריץ' זה לא ביבי, שנשאר באופוזיציה וזה מה שחשוב.

אפשרות ד': כחול-לבן, ליברמן, עבודה, מרצ, ש"ס, יהדות התורה, הימין החדש, עריקים מהליכוד, הפלג הירושלמי, נטורי קרתא, רובי ריבלין, אהוד ברק, אהרון ברק, מכת ברק, ברק אובמה, אמנון אברמוביץ', מלכת בריטניה, ונסה, רותם סלע, בג"ץ, בד"ץ, חצץ, חתול. אפשר גם סנאי. העיקר שהוא לא יהיה ביבי.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com