משוררת התשובה

"ליוויתי אישה יקרה לליבי בחדר מיון, כשקיבלתי הודעה מהמשרד שלי שאני צריכה להיות זמינה. המכשיר צלצל ועל הצג הופיע המספר של שר החינוך. יצאתי מהרעש של המיון החוצה". זו הייתה התפאורה שבה התבשרה אתי אנקרי על זכייתה בפרס שר החינוך בתחום המוזיקה לשנה זו.

איך הרגשת עם בשורת הזכייה?

"התרגשתי דווקא", היא מחייכת, "זה שימח אותי ובא ברגע שהיה לי נחמד בשלהי שלוש השנים האלה, שבהן התחלתי להופיע בפני נשים. כאילו הקב"ה מחייך אליי", היא עוצרת ומהרהרת, "כמו דרישת שלום ממנו. מצד אחד זה ריגש אותי שאין מקרה בעולם, וזה היה תזמון מדויק בשבילי. כי בדיוק עברתי תקופת התבררות עצמית מול האומנות שאני עושה, ופתאום ההכרה הגיעה מבחוץ, וזה הדהד לי שמה שאני עוברת הוא פנימי, אבל נצפה על ידי הקב"ה. מצד שני, רבי נחמן אומר שאם נותנים לך כבוד תיזהר בזה, אל תיקח אותו לעצמך. אם אתה לא יודע לקחת את הכבוד נכון, הוא יכול לקחת אותך מפה. זה בא בדיוק בזמן כזה שהכול יותר קטן מבחינתי, ורק לנשים, ואני שוקלת אם לעשות את האלבום החדש או לא, ומאתגר למכור את האלבום פיזית וכל השקעה על אלבום לא חוזרת. אז הפרס הזה הוא נקודת אור נחמדה".

גם בטוניס יש מופעים לנשים

אנקרי, מוזיקאית מוערכת בשדה המוזיקה הישראלית, עברה תהליך עומק אמיץ בעולמה הרוחני ומתוכו גם בעולמה האומנותי. אנחנו נפגשות במוצאי שבת בביתה בכפר אורנים, והיא לא מחמיצה את ליווי המלכה. עיניה עצומות בזמן הברכה והיא מרוכזת במהות הדבר בטרם תטעם. אני לא מעזה להפריע, מחכה לסימן ממנה שאפשר להתחיל.

נפתח בנושא החם: מה עמדתך ביחס לסערה בנוגע להופעות בהפרדה?

"יש לי נטייה כזאת שמה שהופך לשאלה ציבורית אני מעדיפה לא לדבר עליו. אני מאמינה בבנייה, כמו רפואה הוליסטית. לחזק את הטוב ולתחם את הדברים הכואבים. לא להתעלם מהם, אבל להניח אותם במקומם. שאלה ציבורית שמעוררת ויכוח – מעוררת ערבובים, ואני מעדיפה שלא לקחת חלק בזה", היא בוררת את המילים בזהירות.

השפעתה של ימימה אביטל ז"ל על תלמידתה אנקרי ניכרת בכול – החל מהתפיסה ועד לניסוח. "כל קבוצה בעם ניזונה מחומר רוחני שונה, אי אפשר לצפות שכולם יגיעו למכנה משותף מהר. לכן צריך להציף את המחבר. כמו ויכוח שמתעורר במשפחה - אם שלום הבית חשוב, יותר נכון לשים בצד את מה שמקטב, ולשים קדימה את מה שמחבר. הפתרון יימצא במהלך הזמן".

איך לדעתך ניתן להגיע לפתרון?

"צריך לעורר כדי להגיע להבנה בקרב הציבור והגופים הרלוונטיים בנושא, להמשיך ביצירה ולהוסיף הבנה. את הדבר האמיתי אי אפשר לעצור", היא מתייחסת לפרץ היצירה הנשית, "בעיניי יש פה תהליך כלל עולמי. בטוניסיה למשל יש הופעות וקונצרטים רק של נשים לנשים, ושם זה לא על רקע דתי".

כשאני מניחה על השולחן מילים כמו "הדרה" ו"הדתה", אנקרי מתעכבת לרגע: "אנחנו לא צריכים להשתמש במילים האלה. כמו שרבי נחמן אומר, מילים שהן הפך האמונה – אל תחזור עליהן, כי זה עושה ציור בנפש, זה נטמע ומשפיע. כדי להגיע לשינוי חסר רק הידע, רק ההבנה, לאט לאט. כמו שאופנה נכנסת לאט - בהתחלה בגד חדש לא יפה בעינייך, ושוב תראי אותו, ושוב, עד שתרצי אותו גם. כך גם פה צריך הבנה. באופן כללי אנחנו לא יכולות לבקש שאחרים יחשבו כמונו. אפילו כשאנשים באים מאותו רקע או מאותה משפחה, כל אחד עומד איפה שהוא עומד".

את פוגשת קולות שלא מבינים אותך ואת הבחירה שלך?

"אני ממש מבינה אותם, למה שהם יבינו אותי? אני יכולה לדבר על עצמי – מה אני מרגישה, איפה אני מונחת. אני לא מצפה שהם יבינו מהמקום שבו אני נמצאת, זה לא יכול לקרות. אפילו אנחנו, שיושבות פה עם כיסוי ראש דומה, ומישהו זר שייכנס יכול לשייך אותנו לאותו מקום – אנחנו יודעות שמרחוק זה נראה אותה משבצת, אבל מבפנים זה לא אותו מקום.

אנשים מבחוץ לא יכולים להבין את המקום שאנחנו נמצאות בו. אנחנו מבקשות לתמוך במשהו שנמצא מאחורי הפרגוד, לא רואים ולא שומעים אותו. הרי רק נשים רואות".

לדעתה, השינוי יבוא רק באמצעות עבודת הסברה: "להיכנס לזה לעומק מול הגופים שעוסקים בזה. להבהיר בפשטות שיש נשים אומניות שבוחרות באופן אישי להופיע רק בפני נשים. וזה לא נגד אף אחד", היא משתהה בהדגשה, "זה רק בעד. ואנחנו צריכות להבין חברתית למה זה לא מתקבל. לכאורה קל להכניס את הנושא להגדרות, לקלישאות ולסיסמאות, אבל זה מורכב. אנחנו לא מבקשות משהו כל כך פשוט. זה שינוי מהותי בתפיסה. ועם ישראל באמת מחובר, מרגישים בשורש תזוזה גדולה. זה לא כל כך חיצוני, זה פנימי. כמו במשפחה קטנה, כשאחד מבני המשפחה עושה תשובה ותוהה למה אתם לא מקבלים אותי. זה עושה תנועה בכל העץ. עם ישראל הוא עץ. אתה מזיז שורש אחד – אתה מזיז את כל העץ. זה לברכה, זה נפלא, אבל לא פשוט".

את קוראת לבחירה שלך העדפה אישית?

"אני לא מסתירה שאני עושה את זה בגלל ההלכה. ההלכה התחבבה עליי. בשלוש השנים האחרונות אני מופיעה רק בפני נשים, ורק בגלל ההלכה. לא בגלל שנוח לי או לא נוח לי. רק מתוך רצון לקיים את ההלכה הזאת. אם ה' יגיד לי 'אסתר, זה השתנה', אז אני איתו".

להיזהר לא לאיים

אנקרי מרבה להשתמש בשפה ציורית ובדימויים, ומקפידה מאוד שכל מילה תישא כבוד ורגישות לסביבה. אני תוהה בקול למה להשתמש בדימוי ולא לומר ישירות מה היא חושבת. לאנקרי יש תשובה ברורה: "צריך להיזהר שלא לאיים על חלקים מסוימים, שהנפת הסיסמאות יכולה לאיים עליהם".

אז קהל גדול לא יאמר בבירור את האמת שלו כדי שלכולם יהיה נעים?

"אפשר להמשיך ליצור כמו שתמיד היה", אנקרי לא רואה שינוי סדרי בראשית במציאות הנוכחית. "נכון, הופעות במימון ממשלתי לא יהיו, אבל אפשר להמשיך להופיע ולמכור כרטיסים. בעצם נוצרה התעוררות דרך אומניות חוזרות בתשובה, שיצרו לראשונה חיבור כזה בין העולם הרוחני שלהן ובין עולם האומנות שהן לא עזבו אותו, ויחד עם דור התלמידות שלהן שמגיעות מהעולם הדתי מתעורר צורך חדש שיכירו בנשים יוצרות. עד עכשיו זה לא היה. אנחנו חוזרות בתשובה שלא עוזבות את הבית ומבקשות מהמשפחה שיתחשבו בנו. כחוזרת בתשובה את מצפה שאמא שלך תקבל אותך ותקנה לך ספל משלך ואולי משהו כשר שתוכלי לאכול", אבל במימד הלאומי אנקרי מרגישה שזה מורכב יותר.

היא מסמנת את התהליך המתהווה בעולם הדתי והחרדי בשנים האחרונות: "בתחילת התשובה שלי הופעתי רק בפני חילונים. לאט לאט הגיעו יותר ויותר דתיים, עד שהתחילו להזמין אותי להופיע במגזר הדתי. עם הזמן פנו אליי המון נשים וילדות, והורים של בנות שרוצות לשיר, או שהבת שלהם שרה מאד יפה והם לא יודעים איך לעזור לה להתפתח, עד שהייתה לי מחשבה לפתוח בית ספר למוזיקה לבנות. בעולם החילוני אין קושי, אבל בעולם הדתי הצמא הולך וגדל, ואין מענה. הרצון כל כך גדל שאי אפשר להסתיר את זה, וזה מבקש תשובה ציבורית ולאומית. להבנתי, עד היום לא היה צורך ביצירה כזאת. כשהוזמנתי בהתחלה להופיע מול קהל חרדי – ראיתי שאין כל כך מושג בבמה ובצורכי הופעות. זה הלך והתפתח בעקבות החוזרים בתשובה".

הארה באמצע הופעה

באופן אישי, נתקלת בהצרת צעדים משפטית?

"אני ממשיכה להופיע, לכתוב וליצור. צריך לזכור שיש גם שינויים בעולם המוזיקה – כבר לא מוכרים אלבומים ממשיים מפלסטיק. הכול ברשת על אפליקציות. כל המציאות הזאת היא חוט דק. אבל מבחינה משפטית אני מאמינה שזה תהליך וזה ייפתר", יש בה ביטחון מוחלט. "עכשיו בין המיצרים שכזה. זה ייפתר כי יש פה צורך אמיתי. אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצות, ובסוף יקבלו את מה שאנחנו רוצות. אבל אי אפשר לפעול בכוח. צריך להשתמש בבינה הנשית שלנו ולהמתין. לא המתנה פסיבית, אלא להסביר ולהמתין, להמתין ולהסביר. לעסוק בבניית הבית, לא בפירוקו".

מה את משיבה למי שסובר שזו פגיעה בנשים שהן לא יכולות לשיר בפני גברים?

"נכון, כביכול לקחו לי 50 אחוזים מהקהל, אבל תבואנה 50 אחוזים קהל אחר. אני לא מרגישה נפגעת. האומנות שלי היא חלק מעבודת ה' שלי והיא הייתה תמיד כזאת. היא כלי לשרת את המסע שלי בעולם. המסע שלי לא אמור לשרת את האומנות, האומנות אמורה לשרת את המסע שלי. הגעתי לנקודה ששם בחרתי לקיים בעזרת ה' את ההלכה הזאת, וזה חלק מהמסע. במסע אתה לא שואל מה אתה מפסיד. באיזשהו שלב בטרק אתה מתחיל לטפס על הר גבוה עם כמה בודדים, אז הפסדת את החגיגות ההמוניות. כן, אתה בוחר".

ומה את עונה לגברים שלא יכולים לשמוע אותך?

"גברים יכולים לשמוע אותי בדיסקים וברדיו. ונכון, בבחירה יש כאב. אני יכולה להבין גבר כזה. גם אישה שמתחתנת בוחרת באחד והפסידה את כל השאר. יש בזה כאב. בעולם התשובה, במסע התשובה, לא הכול כוכבים ואיזה יופי. זה עול מצוות. זה בחירה והעדפה, לא תמיד קל לוותר. זה כואב לוותר, אבל גם משמח כי זה מפתח".

הוויתור הזה הביא אותה לדרך חדשה בעשייה האומנותית: "זה שהתחלתי להופיע רק מול נשים, עשה לי שינוי גדול בתפיסה האומנותית והבימתית. זו הייתה קפיצה למים שהביאה אותי לעולם שונה לגמרי. הוויתור על נגנים שעבדתי איתם שנים ארוכות, למשל. זו הייתה בחירה אישית להופיע עם נגניות, ליצור הרכב חדש, ובכלל להגיד שהמופע הוא רק לנשים זה גם עניין. לא היה פשוט לומר את זה. ידעתי שזה יעורר. זה כמו להוציא סוד החוצה, ולקח לי המון זמן להוציא את זה. כמו שהיה לי קשה להגיד לכל משרדי ההפקה שאני לא מופיעה בשבת".

אנקרי נשארה נאמנה לעקרונותיה ולבחירתה להופיע לנשים בלבד, גם כשזה גרם לוויתור על הרבה מאוד הופעות, לא פחות מ-60 אחוזים מהצעות העבודה שקיבלה.

לא חששת לפגיעה בפרנסה?

"הרב שליווה אותי בתהליך המליץ לי באותה נקודה שלא לעשות את הצעד הזה, אבל זו הייתה הבחירה האישית שלי. רק רב גדול שהולך איתך בתהליך של תשובה, בשאלות הקריטיות לא נותן לך תשובות ואולי אפילו מקשה עליך. זה צריך לבוא ממך. כי אם את לוקחת על עצמך משהו גדול מדי זה יכול להרוס הכול, לשבור לגמרי. אבל אני רציתי לעשות את זה. כל התשובה שלי הדרגתית מאוד מאוד, זה תהליך של עשרים שנה. למדתי אצל ימימה שש או שבע שנים, והיא הביאה אותי להתפתחות פנימית מאוד איטית. להיות בהכרה איפה אתה נמצא, על איזו מדרגה. כל שלב היה מאוד איטי. אבל היו שלבים קריטיים - שמירת שבת, כיסוי ראש והופעה מול נשים".

מה נתן לך כוח לבחור בצמתים הקריטיים האלה?

"ה' נותן לי כוח להקשיב לתהליך. ואני מרגישה מתי נגמר שלב, אפילו שלא נעים לי לעזוב אותו, וצריך לעבור לשלב אחר. הרבה זמן הרגשתי שהשלב של הופעה רק לנשים מתקרב אליי. ה' עשה לי נס והייתה לי הבנה כזו מריבונו של עולם שהגיעה אליי, כמו הארה כזאת. חיכיתי הרבה שנים ועוד לא מצאתי את הזמן, ואז זה בא ממנו אליי".

רגע ההארה שחולל את המפנה המשמעותי בחייה האישיים והאומנותיים הגיח במפתיע באמצע הופעה, כשהיא על הבמה מול קהל הצופים: "הייתי על הבמה באמצע הופעה וסיפרתי סיפור. בכל הופעה הייתי מאלתרת שיחה של בני הזוג בסיפור שסיפרתי, וכל פעם הייתי מתבוננת מה אני לומדת מהשיחה הפעם". בהופעה הזאת, השיחה המאולתרת שנבעה מתוך מחשבותיה הפנימיות הובילה למקום שהדהים אותה: "פתאום הגבר שאל את האישה איך את רואה את הבית היהודי, והיא עונה. ואז היא שאלה אותו איך אתה רואה את הבית היהודי, והוא שותק בתוכי, ואז פונה אליי ואומר - כל כבודה בת מלך פנימה".

אנקרי שמעה את הקול הזה בתוכה, אבל לא הצליחה להשמיע את הדו-שיח הזה באוזני הקהל. "זה היה רגע של שתיקה אינסופית מול הקהל. כאילו באותו הרגע הקב"ה אמר לי את זה. הייתי כל כך בשוק שלא סיפרתי לקהל את המשפט הזה שנולד בי. כל מהלך השיחה הופנה כלפיי והבנתי מה ה' רוצה ממני. ובאותו רגע הסכמתי, וזה הפתיע אותי מאוד. אני לא חושבת שמישהו בקהל הרגיש את זה. המצאתי להם איזה המשך והמשכתי הלאה".

לא לראיונות בטלוויזיה

לקח לאנקרי קצת זמן להודיע במשרד על הבחירה הזאת. "מאז עברתי שלוש שנים מאוד מעניינות ולא פשוטות. אפילו עמדתי מול השאלה אם להמשיך במקצוע הזה. אבל גם גיליתי דברים נפלאים בשנים הללו. התהליך לא נגמר ועודנו נמשך, והוא עורר אותי עוד יותר לעניין השעבוד שיש באומנות. השעבוד לקהל, השעבוד להתקבל. ומה שיפה בזה, כשנכנסים לעולם של מצוות ורצון ה', עוברים תהליך כמו של עם ישראל שיצא ממצרים לחופשי. הם יצאו כדי לקבל את מלכות ה'. זה התהליך שהרגשתי שאני עוברת, והוא כל הזמן נמשך. זה חזק לוותר על משהו שנותן לך כל כך הרבה, ואת מוותרת עליו כי את רוצה לעשות את רצון ה', ואת יודעת שרצונו יותר גבוה מכל רצון שאת יכולה להבין. וזה רק עניין של זמן עד שה' יזכה אותך לטעום מזה. מבחוץ זה נראה כלא ומאסר וחשוך, אבל מבפנים זו הרחבה גדולה. אומנם זה עובר דרך המיצר והכאב, אבל זו יציאה מהמיצר. ואחד התהליכים היפים שעברתי זה הגילוי שהאהבה שלי לניגון לא תלויה בדבר. בלי קשר למי אני יוצרת ולמה".

לשינוי החיובי שעשתה מבחינתה יש השלכות מקצועיות וכלכליות, היא מודה: "זה לא פשוט, מבחינת היקף העבודה וגם מבחינת הדחיפה של החומרים. זה כמו שכמעט בלתי אפשרי לפרסם את הצניעות, כי זה הופכי לה". בהופכיות כזו נתקלה אנקרי בעשייה שלה. "עשיתי את האלבום הטוניסאי והייתי צריכה לעזור לו להתקדם – אבל במקום להגיד כן לראיונות טלוויזיה, אמרתי לא. בעצם השארתי משהו מאחורי הגדר ואני לא מאפשרת לו לרוץ. זה משנה את כל התפיסה".

איך מתמודדים מבחינה אמונית עם הפגיעה בפרנסה?

"אני לא מאמינה בפגיעה בפרנסה, זה משמיים", הקול שלה החלטי וחד. "למרות שבאופן גשמי דחינו 60 אחוזים מההזמנות להופיע – אני לא מאמינה בפגיעה בפרנסה".

האם היצירה שלך היום נובעת ממקום אחר, יש שינוי בעולם היצירה?

"אופן היצירה הוא אותו אופן - מתוך התבוננות פנימית, אבל התכנים שמעניינים אותי השתנו. אולי אני אתחיל לעבוד על אלבום חדש שכל השירים בו, כמו גם באלבום האחרון, הם שיח עם הבורא. כל כך הרבה שנים אני עוסקת בלימוד תורה, שזה מה שיוצא ממני כשאני כותבת".

האם יש יצירות שלך מהעבר שהיום את מתחרטת שהוצאת?

"לא מתחרטת, אבל אם הייתי עכשיו כותבת אותן - לא הייתי כותבת. באופן טבעי בתור אדם יש לי תפיסה לגבי דברים מסוימים, והיום התפיסה שלי לגביהם אחרת. אני מקבלת את הדמות שלי. אני לא מוחקת את אתי שהייתה, היא הנביעה של אתי של היום".

אחת התפיסות שהשתנו אצלה הוא היחס בין השעבוד לפיתוח הקריירה האומנותית ובין האדם הפרטי שבה. אנקרי של היום מעדיפה להרפות: "בתוך הקריירה תמיד רציתי להיות אדם לפני הכול, אבל שוכחים. מערכת כזאת גורמת להיות משועבד. אני מודה על העשייה, על ההצלחה ועל כל מה שקורה, אבל חשוב לי להסתכל על זה מלמעלה, איך אני כאדם לא משתעבדת לדבר הזה.

"כששיחקתי בסרטים, יכולתי לקום בשלוש לפנות בוקר בלי בעיה כי יש צילומים, אבל כאדם פרטי זה קשה לי. או למשל ההרפתקה של הוצאת אלבום – בלי שעות, בלי ימים – למה אני צריכה את הדבר הזה? כבר אין לי מושג", אנקרי מלאת כנות. "בתור אדם פרטי יש לי פחות ופחות צורך בפרסום. לא שיצאתי מהשעבוד, אבל אני יותר מעדיפה את הפינה השקטה שלי מאשר להיות בהכרה של הרבה אנשים שיקראו מה אני אומרת".

ההכרה בך פחתה מאז שחזרת בתשובה?

"ממש לא. קיבלתי הרבה הכרה ברוך השם. בפרס הנוכחי נעים לי שהכותרת היא תחת יצירה יהודית. כי בשנים האחרונות צללתי עמוק עם כתבי רבי יהודה הלוי, האלבום הטוניסאי והניגון שבך. זה התוכן היחיד שמעניין אותי. וההצלחה של המוזיקה זו סייעתא דשמיא".

דווקא מאז התשובה, מעידה אנקרי, היו הופעות שבהן עברה חוויה רוחנית עמוקה, ולאו דווקא מול קהל דתי. משהו בתדרי הלב נפתח במוזיקה, היא מאמינה. זו הסיבה שלקראת יום כיפור היא תופיע בתיאטרון ענבל, בח' בתשרי, במופע מיוחד לנשים כהכנה ליום הקדוש.

מוזיקאים בתפקיד הלוויים

איך את רואה את התנועה של אומנים שמתקרבים ליהדות ולא מופיעים בשבת? מדוע לדעתך זה נהיה נפוץ יותר?

"הבעל שם טוב אומר שהיכל הניגון והיכל התשובה משיקים זה לזה, ור' שניאור זלמן מלאדי אומר: היכל הניגון הוא עצמו היכל התשובה". אנקרי מברכת על הגל, והתרגשות בעיניה. באותה נשימה היא לא חושבת שזה טרנד סתמי ואופנתי. "אדם צריך להסתכל על עצמו פנימה. כשבחרתי לשמור שבת זה לא נבע מאיזו השפעה, פשוט הגיע הרגע ואין לאן לברוח. זה חיכה המון זמן. הגל הנפוץ מבשר שהגאולה קרובה. תשובה יורדת לעולם. מוזיקאים הם סוג של לוויים, אז הם מקבלים את זה קודם לציבור הכללי, כי עולם הניגון הוא גבוה".

לאחרונה עלה לדיון עולמם המטלטל של החוזרים בתשובה, שחלקם מתערערים. איך את מרגישה ביחס לזה?

"אני חושבת שתשובה זה מסע, כל יום מחדש. אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה לדרוך במקום. תשובה היא לא דבר מובן מאליו. זה אחד הדברים, אם לא ה-דבר, היקרים שיש בעולם. בתוך הלב יש שתי נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית, וזו חתיכת מלחמה ביניהן, ומתח בין חוץ ופנים. ומה שאנחנו מבינים היום – הוא ישן לגבי מחר. אם אנחנו לא מעמיקים ומתחדשים לגבי המצוות והאמירות – יש סכנת התיישנות. בעזרת השם אני מקווה בשבילי ובשביל כולם שנזכה תמיד לחדש את הקשר עם ה', את הקשר עם הלב שלנו. צריך הרבה לבקש מה' להתקרב אליו. גם כשמתקרבים וגם כשמתרחקים זה מה', צריך להתחנן שלא ירחיק אותנו".

אנקרי לא מקלה ראש בסערות שעוברים בעלי תשובה. "טלטלות שאנשים עוברים – זה גם מה'. אולי מבחוץ זה נראה ריחוק אבל בפנים יש התקרבות, עוד דרך שאדם עובר במסע שלו. צריך הרבה אמונה וסבלנות בתהליך. אדם הולך לאיזשהו כיוון וחוזר כי שכח משהו מאחורה. למי שמביט מבחוץ זה נראה שהוא משנה כיוון. אבל באמת הוא יודע שהוא חוזר אחורה להביא משהו. מה שמעניין במסע הזה, זה שהוא אמיתי. לא חלום ולא סרט. אתה עובר את זה על בשרך. כל יום מחדש".