לא הכול אבוד

כתב צריך הרבה מזל כדי שהסיפור שהוא כותב עליו יתרחש ממש לנגד עיניו, ולא רק יסופר לו מכלי ראשון או שני. באותם צהריים אלוליים, בבית קפה ירושלמי, כנראה שהמזל שיחק לי.

“אז תגיד לו, שקודם כול יפנה לכוכבית אלפיים שמונה מאות של אגד ויפתח קריאה על הטלית", מצווה ששי קרקו לתוך הטלפון, תוך שהוא לוחץ את ידי וצועד לכיוון השולחן. “אני לא יכול לחפש את זה לפני שיש קריאה באגד. תתקשר אליי אחרי שהוא פותח, ואז אני אדבר עם האנשים שלי ובעזרת ה’ נמצא את זה". קרקו התנצל בחן על ההפרעה והתיישב לצידי אל השולחן. מהוסס מעט, אני שואל אותו: “זו הייתה שיחה עם מאבד?”. והוא, תמה על תמיהתי, עונה בפשטות שאכן מישהו איבד טלית באוטובוס, ומסתבר שזה בחור מקנדה שבא לחופשה קצרה בארץ, וקרוביו כאן הופנו לששי כדי שיסייע להם במציאת האבידה. אל דאגה, עד תום הריאיון הטלית אותרה, והיא עושה את דרכה חזרה אל קרובי המאבד. שום דבר לא יעצור את המפעל ששמו ששי קרקו.

"כאלה יש לי ארבעה או חמישה ביום", אומר ששי עם החיוך המתנצל שלו. “הנה תראה", הוא חושף בפניי את צג הסלולרי שלו, “זה בחור שאיבד כובע בקו מירושלים לבני ברק, זו שקית בקו לאשדוד, כל אלה רק מהיום". עצירה קלה, ששי בודק תמונה שנשלחה, מעביר אותה למי שמעביר דרך הוואטסאפ ומקליט הודעה עם עוד כמה פרטים. “יש לי השגחה מהשמיים, לא יודע להסביר את זה. זאת המתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לי, 95 אחוזים מהפניות שמגיעות אליי על אבידות נמצאות בסוף. זו שליחות בשבילי, אני אוהב לעזור לאנשים".

רוב הסיכויים שלא שמעתם את השם ששי קרקו בעבר. קרקו לא הקים עמותת חסד או גמ"ח, הוא לא מגייס תרומות וגם לא מפרסם את עצמו. שמו עובר מפה לאוזן, ובציבור החרדי הוא כבר הפך לידוען. הדבר קשור כמובן לשימוש המוגבר של הציבור הזה בתחבורה הציבורית, ובחפצים האופייניים שנוטים להיאבד – מגבעות, טליתות ותפילין. אין ספק שכל אלה מככבים ברשימת האבידות של קרקו. את מפעל החיים שלו הוא בנה עקב בצד אגודל, פיתח קשרים ויצר שיטות פעולה מסודרות, עד שהגיע למימדים של היום. אבל כל העניין התחיל בסיפור האישי שלו, שפקח לו את העיניים – תרתי משמע.

"נולדתי מחדש"

"נולדתי למשפחה שומרת מסורת, אבל רוב השנים לא שמרתי מצוות", מתחיל קרקו לספר. “גדלתי בקטמונים וכאן אני גר עד היום. אחרי שאמא עליה השלום נפטרה, התחלתי לשמור מצוות וללכת עם כיפה. כל השנים האלה עבדתי באגד, בתפקידים שונים. בוועד העובדים, בפיקוח ובעוד תפקידים. התפקיד האחרון, שאליו נכנסתי לפני שמונה שנים, היה בפניות הציבור. ישבנו בקומה שמעל הרציפים בתחנה המרכזית בירושלים".

את מסלול החיים הברור והבטוח של קרקו טלטלה לפתע בעיה בריאותית מאיימת. “לפני תשע שנים הראייה שלי בעין אחת הלכה ונחלשה, עד שנהייתי עיוור בה, ובשנייה היה לי קטרקט. למעשה הייתי עיוור בשתי העיניים. אחותי אמרה לי ללכת לרב פירר, אז הלכתי אליו. הוא אמר לי: ‘רק דוקטור רוזמן, ראש המחלקה בשערי צדק’. האמת, התקשרו אליי מבית החולים כמה פעמים, אבל לא עניתי. דחיתי ודחיתי את זה. ואז המצב הידרדר, וכבר לא יכולתי לעבור את הכביש. הייתי עיוור. התקשרתי לרוזמן, אבל הוא כבר כעס עליי. הוא אמר לי שפשוט אלך לבית חולים ויטפלו בי, פעמיים היו להם השתלות ולא באתי, יותר הוא לא לוקח עליי אחריות".

אבל קרקו, שהבין רק באיחור את גודל הצרה, היה נחוש לצאת מזה. “אני לא מתבייש לומר לך, פרצתי בבכי בטלפון. אמרתי לו שאני יושב בבית, רווק, לא רואה בשתי העיניים. התחייבתי לו בשבועה, שהפעם אם קוראים לי אני מיד בא. למזלי הייתה שם אחות שבעלה ובנה עובדים באגד. היא שכנעה אותו שייתן לי עוד צ’אנס”. ד"ר רוזמן התרצה, וקרקו חזר לרשימת ההמתנה להשתלה. שלושה חודשים מאוחר יותר, כמה ימים לפני יום העצמאות הטלפון צלצל, על הצג – שערי צדק. “בוא, יש לנו קרנית, נכניס אותך לניתוח". יומיים אחר כך קרקו כבר מצא את עצמו בחדר הניתוח בשערי צדק.

"אחרי כמה שעות, בבוקר יום העצמאות, הורידו לי את התחבושת ופתאום התחלתי לראות. זו הייתה הרגשה אדירה. אחרי שלושה חודשים עשו לי גם ניתוח קטרקט בעין השנייה וחזרתי לראות באופן מלא. נישקתי את הרופא ובירכתי אותו. פתאום ראיתי את הכתב בסידור בבירור, מה שלא ראיתי כל השנים. נולדתי מחדש”, נזכר קרקו בהתרגשות.

הפרק החדש בחייו של קרקו קיבל תפנית נוספת, הפעם בעבודה. באותם ימים הוא עבד בבית הספר לנהיגה של החברה, אבל פתאום ביקשו ממנו להחליף תפקיד. “אמרו לי: לך ליחסי ציבור. זה היה לי קצת מוזר בהתחלה, כי מה לי וליחסי ציבור, אבל הלכתי". הוא התחיל לעבוד בתחנה המרכזית בירושלים, מקבל פניות של לקוחות ומשיב להם. אבל מפגש אחד, ומעשה קטן בעקבותיו, האירו לו פתאום באור אחר את כל השינויים שפקדו את חייו באחרונה. בליל המעשים והמקרים התעצב פתאום לחץ מורה דרך ברור ומהבהב.

"זמן קצר אחרי שנכנסתי לעבודה בפניות הציבור, כבר הייתי בעניינים והבנתי את העבודה, הגיע אליי בחור מקריית ארבע. הוא אמר שאבד לו חפץ ממש חשוב וביקש שנעזור לו. אני כמובן הסכמתי, והתחלתי לעשות את הטלפונים ומה שצריך. תוך כדי הטלפונים והחיפושים, אנחנו יושבים שנינו במסדרון והבחור הזה אומר לי: ‘ששי, תראה, זו סגולה שאומרים כשמאבדים משהו’. אז אמרנו שלוש פעמים את הסגולה, ‘אמר רבי בנימין, הכול בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא ויפקח אלוקים את עיניה ותלך ותמלא החמת’. בתוך זמן קצר האבידה נמצאה".

אותו בחור מקריית ארבע ככל הנראה לא הבין מה חולל בנפשו של קרקו כשהראה לו את הסגולה הזאת באופן כמעט סתמי. מיד בתום העבודה ששי רץ הביתה נסער. “חיפשתי באינטרנט את הסגולה הזאת, והדפסתי אותה הרבה פעמים", הוא נזכר. החיבור בין הדברים היה בשבילו פלא – העיוורון שנפל עליו כרעם ביום בהיר, הנס הגדול כששב לראות, ועכשיו מצוות השבת אבידה שהזדמנה לו, שמסתבר שגם היא מעבר פלאי מעיוורון לפיכחון. כאן גמלה ההחלטה בליבו, שאם ה’ נתן לו את הכוח להיות באגד ולהאיר עיניים של מאבדים מודאגים, הרי שלזה הוא יקדיש את ימיו. כמובן, לא לפני שיציע לכל מאבד להגיד בעצמו את הסגולה.

נהר מידע של איש אחד

בשמונה השנים שבהן נעשה למומחה מספר אחת באיתור אבידות והשבתן לבעליהן, נוצר אצל קרקו סדר פעולות ברור ואפקטיבי. בשלב הראשון הוא מבקש מהמאבד, אם עוד לא עשה זאת בעצמו, לפנות למחלקת אבידות של אגד ולפתוח קריאה. אם האבידה לא נמצאת באופן הזה, מה שקורה ברוב המקרים, ששי נכנס לתמונה. מתוך התיק הגדול שהביא עמו לפגישתנו, הוא שולף דף מהוהה ומציג אותו לפניי. על הדף מודפסת טבלה ארוכה עם שמות ומספרי טלפון של סדרנים, פקחים, נהגים ורכזים של אגד בכל הארץ. מסביב לטבלה, בכתב יד צפוף, עוד שמות רבים ומספרי טלפון של כל מי שיכול להיות קצה חוט בתהליך החיפוש.

אבל רשת הקשרים שטווה קרקו כדי שתקלוט לתוכה כל אבידה לא נגמרת ברשימה הזאת. קרקו מנהל קשר רציף עם גמ"ח אבידות ארצי, שמתמחה בעיקר בציבור החרדי. תיבת השיח בינו ובין מנהלת הגמ"ח בווטסאפ לא יודעת יום אחד של מנוחה. תמונות ופרטים מועברים שם בפס רחב, וכמעט בכל יום מוכרזת שם גם הצלחה. פרט לכך, קרקו מחובר ל-20 קבוצות פייסבוק שונות של מאבדים ומוצאים בכל הארץ. נהר המידע האדיר הזה שזורם דרך איש אחד, מביא אותו להצלחה כמעט מוחלטת באיתור והשבת האבידות.

"לפני חצי שנה מישהי פרסמה שעמדה בצומת נבי מוסא, ומצאה שם תיק שנפל מהאוטובוס ובתוכו תפילין", משתף קרקו בסיפור מהעת האחרונה. “שלחתי לה במסנג’ר של הפייסבוק הודעה, אבל היא לא הגיבה. חיפשתי באגד אם מישהו איבד תיק בקו הזה, ואמרו לי שכן. התקשרתי לאיש קשר, שהיה בעצם חבר של אותו אחד שאיבד, כי הוא היה תייר מאמריקה. הוא אמר לי שאיבדו, אבל הוא לא יודע מה בדיוק היה בתיק. שאלתי אותו: תפילין היו? הוא אמר שכן. ניסיתי להשיג את הבחורה ההיא, הסתכלתי בחברים שלה בפייסבוק וראיתי שאחד הקרובים שלה יש לו עסק והוא מפרסם את המספר שלו. התקשרתי אליו וסיפרתי לו את הסיפור. הוא אמר שהיא חיילת בגבעתי שם בשטחים, והיא תתקשר אליי. מסתבר שהיא גרה בצפון, בשלומי. הבחור הזה נסע לשם ולקח את התיק”.

בכל הסיפור הזה, די מדהים לראות כיצד קרקו, שכבר איננו בחור צעיר, מפגין שליטה אדירה בכל סוגי המדיה הדיגיטלית העכשווית. תמונות והקלטות רצות אצלו בווטסאפ, הפייסבוק שלו פעיל למדי, והוא אפילו מראה לי את אפליקציית זיהוי השיחות שלו, שמראה לו כיצד מכנים אותו אנשי הקשר שלו בטלפון שלהם. "ששי הצדיק מאגד", "איש שאוהב לעשות חסד", "ששי תפילין" ו"איש חסד אבידות אגד", מספרים בצורה הנאמנה ביותר על חבל ההצלה שסיפק קרקו לאנשים בשעת מצוקה. בעולם החרדי הוא כבר ממש קנה לו שם.

בניילונית נוספת, עבת כרס במיוחד, שהוא שולף מהתיק, מאוגדים מכתבי התודה הרבים שאסף במהלך שמונה השנים. מכתבי תודה שנשלחו למערכות עיתונים חרדיים, מייל בעברית רצוצה שהתאמצה לכתוב אם לבחור ישיבה ממונטריאול שאיבד את התפילין בחופשה בארץ, מכתבים מתובלים בדברי תורה ובשפה מליצית שכתבו לו ראשי כוללים שנעזרו בשירותיו, ואפילו מכתבי הוקרה מראשי ארגוני חסד ומנהיגי ציבור שנחשפו לפעילותו. קרקו מדפדף בהם בפניי, במעט ביישנות אך בסיפוק גדול, ומצביע על ביטויים שריגשו אותו במיוחד.

למצוא תפילין בטייבה

אחד מסיפורי השבת התפילין הנועזים ומרחיקי הלכת ביותר שלו, הגיע עד לעיר טייבה שבמשולש. "התקשר אליי יום אחד בחור מהישיבה בתפרח, שאיבד פעם תפילין ועזרתי לו למצוא אותן. אמרתי לו: שוב איבדת? הוא אמר: לא, הפעם זה חבר שלי. החבר סיפר לי שאיבד תפילין בקו אוטובוס לפני ארבעה חודשים. חיפשתי מי נהג בקו הזה, ואיזה אוטובוס זה היה באותו יום ובאותה שעה. הצלחתי לאתר את האוטובוס הזה, הוא היה של אגד היסעים, אבל הסתבר שלמחרת הוא נמכר לערבי בטייבה”.

כאן בא לידי ביטוי עוד אחד מכישוריו של קרקו, שגויס לטובת השבת האבידה. קרקו, דובר ערבית מבית, התקשר למנהל חברת האוטובוסים מטייבה ודיבר איתו – כמו שאומרים – בשפתו. “אמרתי לו: ‘כיף חאלק אבו יוסוף? האוטובוס הזה והזה נמצא אצלך? תעשה לי טובה, תעלה למעלה ותראה אם אתה מוצא שם משהו’. הוא ענה לי: ‘עלא עיני’, עליי. עלה למעלה, אמר שמוצא ספרי קודש ותפילין. עכשיו, לך תביא אותם מטייבה. חיפשתי במוסך נתניה של אגד אם מישהו שעובד שם גר בטייבה. ובאמת, אחד העובדים גר בטייבה ואמר לי: אין בעיה, מחר אני מביא לך. תוך יומיים נתתי את התפילין בחזרה למשפחה”.

"לפני שבועיים אני חוזר מהתפילה, פותח את הפייסבוק ורואה שחייל כותב שחזר באוטובוס מקריית שמונה ואיבד שם חוגר עם כרטיס אשראי", נזכר קרקו בעוד בסיפור טרי. “אני פונה אליו ושואל אותו: מתי איבדת, באיזו שעה? הוא שאל: מי אתה? אמרתי לו שאני לא רוצה להגיד מי אני. התקשרתי לנהג. הוא אמר לי שמצא את החוגר, אבל בגלל שחשב שזה שייך למישהו מהאזור הוא השאיר את זה בתחנה בקריית שמונה. הוא הבטיח שמחר, כשיעשה שוב את הקו, יביא אותו. התקשרתי לחייל ואמרתי לו את זה, ורק אז הזדהיתי בשמי. בסוף הוא הוקפץ ולקח בעצמו את החוגר מהתחנה בקריית שמונה".

הסיפורים של קרקו נשזרים זה בזה ברצף שקשה לקטוע. מפאת קוצר היריעה אנחנו לא מעלים הכול על הכתב, אבל מדובר במאות רבות של סיפורי השבת אבידה. מצודתו של קרקו כבר מזמן פרושה מעבר לחוג המצומצם של אוטובוסי אגד. אנשים שנואשו מלמצוא את אבידתם בחברות תחבורה ציבורית אחרות, פונים אליו בבקשה לעזרה. הוא תמיד מקדים, אחרי "אמר רבי בנימין" כמובן, שהוא עובד באגד ואין לו מה לעשות עם חברות אחרות, אבל תמיד גם מתגייס אחרי רגע ומגיע לאבידה. זה יכול להיות נהג שעבד פעם באגד ועבר לחברה אחרת, או שמות שהוא למד להכיר עם השנים ובעקבות המקרים הרבים.

"לפני כמה שבועות הייתה בבית הכנסת שלנו אזכרה לרב בן ציון אבא שאול, מישיבת פורת יוסף. הרב של בית הכנסת העביר שיעור לכבוד המאורע. כשנכנסתי, הוא פתאום אומר לי: ‘ששי, אתה צריך להביא לנו סוכריות’. לא הבנתי מה הוא רוצה. ואז הוא סיפר, שהרב אבא שאול הגיע בוקר אחד לישיבה וחילק לבחורים סוכריות. הבחורים לא הבינו ושאלו אותו על מה זה. הוא ענה להם שזכה לקיים היום מצוות השבת אבידה, ולכן הוא מחלק סוכריות. אמרתי לרב: ‘אין בעיה, אני אביא לכם סוכריות, אבל בקצב הזה אצטרך להיכנס כשותף בעלית’", הוא מספר בבדיחות הדעת.

"תנו לי לעזור לאנשים"

לסיפורו המלבב של ששי קרקו יש סוף מעט עצוב, לפחות לפי שעה. לפני שלושה חודשים, החליטה חברת אגד לסגור את מחלקת פניות הציבור שבה עבד קרקו, והוא נותר בלי תפקיד משמעותי. הוא נשלח לעבוד באחד ממוסכי החברה, “להרים ולהוריד את החבל בכניסה כל היום". קרקו התקשה לשאת את השינוי הדרמטי. “אחרי 48 שנים באגד, לא הייתי מסוגל לשבת שם. יצאתי לחופשה כפויה, ובחודשים האחרונים אני יושב בבית".

המאורע המצער הזה, פרט למשמעות הכלכלית שלו, הוא גם מכה קשה לפרויקט שהפך לכל חייו של קרקו. כשהוא מנותק מהמחשבים וממערכות המידע של החברה, מלאכת השבת האבידה נעשית קשה בהרבה. “ביום האחרון שלי בפניות הציבור הגיע אליי אברך חרדי שאיבד ארנק", הוא אומר, ומיד מקרב אליי את המכשיר הסלולרי שלו, מצרף תמונה לסיפור. “כמובן שעזרתי לו, ומצאנו באותו היום את הארנק. אבל זהו, מאז אני לא יכול לעזור לאנשים", הוא אומר, ובפעם הראשונה מאז שנפגשנו הצער מביט בי מעיניו.

אבל אצל ששי, כמו שכבר הבנתם, יצר העזרה חזק מהכול. בלי אמצעים רשמיים, בעזרת חברויות ישנות וקסם אישי שפותח דלתות, הוא ממשיך לעזור לאנשים למצוא את אבידותיהם. וגם זה, אחרי שהוא מקדים ואומר שכבר אין לו יכולת לעזור - ומיד מתגייס. “יש לי רב, בבית הכנסת שבו אני מתפלל כל ליל שבת, שלמד בפורת יוסף עם הרב מוצפי”, הוא מספק אנקדוטה שחיזקה אותו בימים הקשים שחווה. "כל ליל שבת הוא שואל אותי: ששי, מה מצאת השבוע? ואני מספר לו. הוא אומר לי: ששי, תמשיך לעזור לאנשים, אל תפחד. מי שעוזר ליהודי תמיד יש לו השגחה מהשמיים”.

כשאתה עוזר לכל כך הרבה אנשים, לפעמים אפילו יותר מפעם אחת, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שביום שבו אתה תזדקק לעזרה, מישהו מהם יעמוד לצידך. שלום אלדד, צלם ירושלמי זכר לקרקו את העזרה הקריטית שהעניק לו. “איבדתי חפץ יקר ערך מאוד בשבילי", הוא מספר על הקשר שנרקם עם קרקו. “אגד לא עזרו לי, לא מצאתי במחלקת מציאות וכבר חשבתי להתייאש. חבר אמר לי ללכת לתחנה המרכזית ולשאול מי זה ששי קרקו. פגשתי אותו, הוא מיד נרתם לעזור ותוך כמה שעות נמצא החפץ במסוף של תלפיות. מאז הפניתי אליו מאות אנשים שנזקקו לעזרה, ולכולם הוא עזר ומצא להם את האבידה".

לפני שלושה חודשים חבר של אלדד איבד חפץ חשוב באוטובוס, ואלדד התנדב לקחת אותו לששי קרקו בתחנה המרכזית. “הגענו לשם, ופתאום ראיתי שסגרו את מחלקת פניות הציבור שששי עבד בה. התקשרתי אליו והוא סיפר לי מה קרה. מיד חשבתי שזה לא הגיוני שאדם כזה, שעושה יחסי ציבור מעולים לאגד במקום רק לענות לפניות ולתרץ תירוצים, יושב בבית. הוא צריך להיות במחלקת האבידות של החברה, זה פשוט פספוס".

הדברים לא נשארו רק בדיבור. מאותו רגע שינס אלדד את מותניו והשקיע את כל כולו בניסיון לפעול למען קרקו מיטיבו. הוא כיתת את רגליו בין כלי תקשורת, אישי ציבור ואפילו שרים וחברי כנסת. שני נציגים של המגזר החרדי, שבקרבו קרקו הוא דמות מוערכת, כבר ניסו להפעיל את השפעתם לטובתו. חברי הכנסת אורי מקלב ויעקב ליצמן מיהדות התורה שלחו לאגד מכתבים חמים ובהם המליצו על קרקו ועל עבודתו המסורה. אלדד הגיע גם לשר התחבורה, בצלאל סמוטריץ’, שטען כי אינו יכול להתערב בענייניה הפנימיים של החברה. גם מנהלי גמ"חים ופעילים אחרים שעבדו עם קרקו ניסו את השפעתם, הכול במטרה להציב את קרקו במחלקת אבידות, כדי שיוכל להמשיך ולעזור משם.

"אני מכבד את מקום העבודה שלי", אומר קרקו לסיום, “אין לי טענות על אגד, אבל אני רוצה להמשיך לעזור לאנשים. כבר לא מעניין אותי הכסף, תנו לי להמשיך לקיים את המצווה הזאת. תנו לי לעזור לאנשים, זה זורם לי בעורקים”.