רבי יהודה פתייה זצ"ל
רבי יהודה פתייה זצ"לצילום: מתוך ויקיפדיה

פעם אחת, בליל ראש השנה, הלך המקובל רבי יהודה פתייה אל בית הכנסת עטוף בבגדי לבן להתפלל את התפילה הראשונה של השנה בקדושה ובהתלהבות.

בינתיים סידרה אשתו הרבנית את כל המטעמים והסימנים של ראש השנה כנהוג לפי דרך הקבלה שבה נהג בעלה. הסתיימה התפילה ורבי יהודה עשה את דרכו בזריזות לעבר ביתו לערוך את קידוש הלילה בדבקות עילאית. הוא נכנס הביתה, ובפנים מאירות בירך את אשתו ובני ביתו בקול רם ובשמחה גדולה: "שתיכתבו ותיחתמו לשנה טובה ומבורכת", כמובא בספרי הקבלה על חשיבותה של כניסה לבית מתוך שמחה וברכה לכל הסובבים.

השמחה בבית הייתה גדולה, והרב פתייה ובני ביתו עלו אל עליית הגג כדי לערוך את הקידוש עם כל הכוונות. הגג היה מואר על ידי מנורת שמן גדולה שהכינה אשתו טרם החג, להאיר באור גדול את השולחן המפואר. הרב פתייה נעמד ליד כוס הקידוש, אך הרגיש שהחום הכבד מתגבר עליו והחליט להוריד את גלימתו הלבנה.

תוך כדי הסרת הגלימה, נתקלה לפתע ידו שלא במתכוון במנורת השמן הגדולה, והנה מנורת השמן נשפכה על מצנפתו וגלימתו של הרב ולכלכה אותן, וגרוע מכך, נרות השמן שבמנורה כבו לגמרי ובגג שרר חושך.

נבהלה אשתו מהמחזה וחשבה: "כיצד ישהה בעלי בלי בגדיו ביום קדוש שכזה, וכיצד נערוך את סעודת ראש השנה באפילה?".

רבי יהודה פתייה שם לב לבהלתה של אשתו, פרץ בצחוק גדול כדי להרגיעה והראה לה שלא קרה כלום באמת. "סדר ליל ראש השנה הקדוש ייערך גם בחושך אפילה ובלי בגדיי, אם כך הוא רצון ה' יתברך".

לאחר צחוק ממושך של רבי יהודה שהרגיע את לב בני ביתו, החל לומר את סדר הקידוש בשמחה גדולה, כאשר מסביבו שוררת עלטה. הקידוש נאמר בדבקות רבה, ובסיומו ניגשו כולם ליטול את ידיהם כדי לפתוח בסעודה.

הרבנית הלכה אל המטבח, הוציאה את המגש והניחה בתוכו את סיר המרק המהביל ואת הבשר הרך שבושל במיוחד. היא החלה לעלות במעלות הגג בזהירות, כששתי ידיה אוחזות במגש היטב, פסיעה אחר פסיעה, מפני החושך הכבד ששרר בביתם.

והנה, במרחק קצר מהגג, כשלה רגלה באחת ממדרגות העלייה, היא איבדה את שיווי משקלה והמגש העשיר במרק חם ומהביל ועופות חמים נזרק לעבר רצפת הבית, כשהרבנית נופלת אחריו.

רעש גדול נשמע עם נפילת המגש והרבנית פרצה בבכי. "מה קרה השנה? האור כבה, בגדיו הלבנים של בעלי התלכלכו, וכעת כל סעודת הלילה הקדוש נפלה על הרצפה, ומה נאכל?...".

רבי יהודה רץ ממקומו בעליית הגג וסייע לאשתו לקום ממקומה, ואסף את חלקי העופות והירקות המבושלים שעדיין נשארו שלמים ולא התלכלכו מרצפת הבית. הוא הרגיע את אשתו במילים חמות, בכך שהיא לא אשמה ובידיעה שהכול מאת ה' לטובה גמורה, ושאסור להכניס טיפת עצבות בלילה הקדוש הזה.

הרבנית התאוששה מהמאורע וסידרה לרב צלחת ערוכה שעוד נותרה בשלמותה. רבי יהודה הודה לה ובירכה מכל ליבו, ועשה את דרכו סוף סוף לשבת ולסעוד.

כאשר הגיע לעבר השולחן החשוך, ראה לפתע חתול עולה על שולחנו, מושך בעוף ואוכלו...

רבי יהודה פתייה עמד במקומו, הביט למרום ואמר: "שטן, שטן, יודע אני שביום הקדוש הזה באת להרגיזני ולנסות אותי, שאעבור על רצון בוראי ואהיה בכעס ובצער. אך דע לך, שלא ולא! יהיה מה שיהיה, אשמח ביום הקדוש הזה ככל יכולתי!", אמר בקול רועד ומיד החל לפצוח בשירה ובזמרה, למרות הגג החשוך לחלוטין והאוכל שנפסל לאכילה.

בסופה של אותה שנה העיד רבי יהודה פתייה: "מעולם לא הייתה לי שנה כה מוצלחת ומבורכת בגשמיות וברוחניות כשנה הזאת!".

על פי הספר 'שופר מציון' מאת הרב בן ציון מוצפי

***

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]