אמא עכשיו נלחמת

זה התחיל דווקא בלי חשדות מיוחדים. שלומית גז חשה לא בטוב והניחה כי מדובר בהשפעה של דלקת שהייתה לה באותה תקופה בחניכיים.

תגיות: עזר מציון
ערוץ 7 , כ"ח באלול תשע"ט

ביום הכיפורים לפני שלוש שנים, שלומית גז (48) מהיישוב בית גמליאל, נשואה לנמרוד ואם לחמישה ילדים, ישבה לצד בנותיה בעזרת הנשים בבית הכנסת והתפללה.

"מלמלנו ביחד את הפסוקים 'כמה יעברון וכמה ייבראון, מי יחיה ומי ימות'. כך תמו להם הימים הנוראים. רק יומיים אחר כך, שבו אלינו ימים נוראים אחרים", היא נאנחת.

זה התחיל דווקא בלי חשדות מיוחדים. שלומית גז חשה לא בטוב והניחה כי מדובר בהשפעה של דלקת שהייתה לה באותה תקופה בחניכיים. "אפילו פניתי לרופא השיניים. כשהעניין הזה נשלל פניתי לרופאים קונבציונליים. שני רופאים שאליהם פניתי המליצו לעשות בדיקות דם, אבל המעבדות היו סגורות בגלל חול המועד סוכות וזה נדחה לאחרי החג".

מי שלחץ עליה להתייחס לעניין בכובד ראש הן חמותה ואחותה שהיא רופאת עור. "אחותי הרופאה חשדה בגלל הסימפטומים השונים. זו הייתה מעין מתקפה על הגוף שלי. בהתחלה חולשה כללית, אחר כך התחילו להופיע כתמי דם קטנטנים בעור ועוד כל מיני סימנים. נסעתי למוקד טרם במודיעין, ובבדיקת הדם הכי פשוטה שמו לב שהערכים מאוד לא תקינים. לרגע חשבו שאולי אירעה שגיאה בבדיקה וחזרו עליה שוב", היא משחזרת. אבל כששוב הייתה התוצאה 180,000 כדוריות דם לבנות במקום 5,000 שאמורות להיות באופן תקין, שלומית הובהלה במהירות לבית החולים תל השומר. "אחותי, שעובדת שם, כבר הכינה את הקרקע וטלפנה לכל מי שהיה יכול לעזור לי".

כל זה קרה ביום שישי, והיא כלל לא שיערה באותו בוקר כי לא תשוב לביתה לבישולים ולהכנות לקראת השבת. ברגע אחד היא נשאבה למציאות חדשה ולא מוכרת של אינסוף בדיקות ובירורים. "עשו לי באופן בהול בדיקות מקיפות, שאיבת מח עצם, ביופסיה ועוד. האמת היא שבאותם רגעים קרה לי נס שלא באמת הבנתי עד כמה המצב גרוע. בדיעבד, אחותי אמרה לי שאם לא היו עולים על זה באותו יום, בתוך שבועיים-שלושה כבר לא הייתי כאן".

כבר באותו היום בישרה לה הרופאה בנוכחות בעלה כי היא לוקה בלוקמיה חריפה ושהטיפול דורש אשפוז. "היא הכינה אותי לתקופה של טיפולי כימותרפיה על כל השלכותיהם. היא אמרה שאהיה חלשה מאוד, שינשור לי השיער. עדיין לא ידעו מהו סוג הלוקמיה המדויק, מכיוון שתוצאות הביופסיה מגיעות מאוחר יותר. רק עם קבלת התוצאות הבינו שמדובר במוטציה שמחייבת השתלת מח עצם".

מה עבר לך בראש באותו יום שישי, כשהילדים מחכים לך בבית?

"קודם כול זה היה הלם מטורף", היא אומרת בכנות. "אבל למזלי, אני אדם מאוד חזק ואופטימי ומלא באמונה. מבחינתי, לא שמעתי את סוף הדרך אלא רק את ההתחלה. אמרתי לעצמי שאולי תהיה כאן מלחמה, אבל היה ברור לי שאנצח בה".

ואכן האופטימיות והאמונה ליוו אותה לאורך כל ארבעת חודשי האשפוז הארוכים. "מה לא עברתי. זריקות, שאיבות, כאבים, בחילות, הקאות, התעלפויות, חולשה והמון תרופות. נשירת שיער וקרחת, פצעים, ניתוח ראש בהול. בתוך כל זה אני זוכרת שחברה אמרה לי: תגידי, את לא רוצה לכתוב צוואה רוחנית לילדים? אמרתי לה: מה? ממש לא. אני לא רוצה להיות במקום הזה. ידעתי שברגע שאכתוב צוואה זה יחליש אותי ולא אפסיק לבכות. לא רציתי לחשוב בכלל על אופציה כזאת. אין מצב שלא אראה אותם יותר. אבל הסיטואציה הזאת, עם ההצעה של החברה, הייתה הפעם היחידה שבה מישהו דיבר איתי בכלל על כיוון פסימי או על מוות. תמיד כל מי שהיה סביבי השתדל להיראות שמח ואופטימי, לפחות לידי".

כאשר הוחלט שנדרשת השתלת מח עצם, האחים של שלומית נקראו לבדיקה אולם אף אחד מהם לא נמצא מתאים. כאן נכנס לתמונה המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של עזר מציון.

"בסופו של דבר נמצא תורם מתאים. אני לא ממש זוכרת מה הייתה התגובה שלי, מה עבר עליי באותם ימים. הייתי שקועה במשימה להבריא ולא שקעתי בפרטים מסביב" מספרת שלומית.

התעסקת בשאלה למה זה קרה דווקא לך?

"כמעט ולא. אני מאמינה שהכול בחיים מדויק וכנראה שזה היה צריך לקרות לי. וזו לא קלישאה להגיד שאפילו צומחים מהמקומות האלה. כמובן שלא הייתי בוחרת בזה, אבל אני יכולה לומר שבעקבות ההתמודדות הזאת הפכתי לאדם אחר ואני מרגישה שיש לי ייעוד אחר בחיים. אני מרגישה שאני צריכה לעזור לאנשים ובעיקר לחולים, לגרום להם להיות אופטימיים. בתקופת האשפוז שלי, הגיעו אליי שלושה מבקרים זרים שעברו השתלת מח עצם והיום מרגישים טוב, ולראות אותם ככה מאוד חיזק ועודד אותי. החלטתי שגם אני רוצה להיות מהמעודדים האלה ואני אכן עושה זאת היום".


הראיון המלא יפורסם בשבת הבאה בגיליון "מאגר של חיים" שיצורף לעיתונים 'בשבע', 'מקור ראשון' ובנוסף יחולק בבתי הכנסת ברחבי הארץ