1:00 בלילה, הוריי ואני יוצאים נרגשים ממעמד סליחות בשטיבל בתל אביב.
בכל שנה אנחנו מגיעים, ומתפללים עם כל עם ישראל, דתיים, חילונים, וכאלה שלא ממש מגדירים.
אני מתפעם מהעוצמה שיש שם, מהאווירה המיוחדת, ובעיקר מהלבבות הפתוחים.
השנה זה היה אחרי מערכת בחירות שנדמה כי ניסתה לפלג ולמלוך, להשמיץ ולהכפיש חלקים רבים ומשמעותיים בעם ישראל.
בעודנו יוצאים מהורהרים מבית הכנסת נתקלנו בשתי נשים צעירות שנראו איך לומר זאת בעדינות - לבושות כמו בנות המקום, נשענות על אחד הרכבים ומזמזמות את הניגונים שבדיוק שרנו כמה דקות קודם בשטיבל.
"אני גרה כאן ממול", החלה האחת מיד בהסבר, "וזו חברה שלי, שתינו זמרות, זאת אומרת אני שרה בלוז והיא רוק. אנחנו שרות כאן בהרבה ברים בסביבה, ירדתי רק כדי ללוות אותה ופתאום שמענו את המנגינות האלה ופשוט נמשכנו אחריהן".
השניה חייכה בעצב "אבא שלי נפטר לא מזמן, והוא היה שר הרבה כאלה.. שירים יהודיים", נצנצו עיניה, "נהננו מאוד, אנחנו רוצות לומר לכם תודה".
החלפנו איתן עוד כמה מילים והזמנו אותם גם במוצאי השבת הבאה לסליחות ערב ראש השנה ובכלל סיפרנו שיש כאן שטיבל מיוחד שקיים כבר כמעט 80 שנה, והוא חי, ומידי שבת וחג מתפללים בו כולם, כל מי שמרגיש ורוצה להיות שייך.
לאחרונה נפתח פה גם שיעור תורה שבועי כי כמה חבר'ה ביקשו ועל אף הקושי שבהקמה מרחוק עשו זאת, כי ביקשו תורה אז שיהיה.
כשנפרדנו, כבר לא היו בנו הרהורים, ידענו שיש פתרון, והוא פשוט, וטוב, וישן. רק אחדות, רק אהבת חינם וקבלת השונה תקרב אותנו לשנה הטובה אליה אנו מייחלים.
המאמר נכתב על ידי מתפלל בשטיבל (בית הכנסת) סקרנביץ, שהוקם לפני כ-80 שנה על ידי חסידי סקרנביץ שעלו ארצה מפולין.
עד היום מחזיקים את בית הכנסת "בוגרי" הקהילה הדתית בתל אביב, הרב זאב רייכמן, והרב אלימלך פרנס. מידי שנה מנעים בגרונו הזמר והחזן ישראל פרנס סליחות ראשונות ואירועים שונים בבית הכנסת.
הציבור מוזמן לסליחות הערב בשעה 23:00 ולפעילות שוטפת בשבתות וחגים. רחוב העבודה 12 תל אביב.