חוכמתו של בצלאל

הדברים שנשא מנהל האגף לתרבות יהודית, הרב איתיאל בר לוי, בטקס פרס שר החינוך לתרבות יהודית.

הרב איתיאל בר לוי , ח' בתשרי תש"פ

טקס פרס שר החינוך ליצירה יהודית
טקס פרס שר החינוך ליצירה יהודית
צילום: משרד החינוך

בזכות אומן המקדש ובית הספר בצלאל, הפכה המילה בצלאל עבורנו משם של אדם, למילה נרדפת לאומנות ולמקור השראה לאומנים מקוריים.

אולם אם נעמיק קצת במקרא, נראה שהדבר דורש הסבר. שהרי תבנית המשכן והכלים הוכתבו לאומן בפרטי פרטים. העיצוב הוגדר ורק הביצוע נותר בידיו. אפילו אם בצלאל היה אומן גדול, עדיין כיצד הוא הפך להיות המודל לאומני ישראל?

התשובה נמצאת בדברי רבי יונתן בתלמוד: בצלאל נקרא בצלאל, על שם חכמתו. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: שיאמר לבצלאל לעשות את הכלים, סדר הדברים שאמר משה היה: משכן ארון וכלים, הלך משה, בהגיון שנשמע בריא... הפך ואמר לבצלאל: עשה ארון וכלים ומשכן! שהרי הארון הוא העיקר. ובצלאל שומע וחולק. הוא מנמק ואומר: "משה רבינו, מנהגו של עולם - אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן... כלים שאני עושה להיכן אכניסם... שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים! אמר לו משה: שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת?"

חוכמתו של בצלאל אינה ביצירה עצמה כאומן גדול אלא בתכנון, בסדר ובמחשבה היצירתית והעצמאית שלו. אחרי מאות שנים של עבדות ודיכוי במצרים שוודאי גרם לדיכוי כל כישרון של יצירה וחשיבה עצמאית, מתבלט בצלאל בדברים אלו, המבטאים רוח גדולה המייחדת עם שחפץ בחופש וביצירה.

קודמי הזכירו את הרב קוק. אמשיך עימם. הרב קוק היה מחובר מאֹד לפתיחת בית הספר בצלאל לפני 113 שנים ובאגרת ברכה שכתב לכבוד הפתיחה מספר סיפור:

"הַיַּלְדָּה הִנְעִימָה וְהָאֲהוּבָהּ, הַבַּת הַנֶּחְמָדָה, שֶׁאַחֲרֵי מַחֲלָה אֲרֻכָּה וּמְמֻשֶּׁכֶת, גַּם נוֹאֶשֶׁת, אַחֲרֵי מְאֵרָה שֶׁל פָּנִים חִוְּרִים כַּסִּיד, חֹם בּוֹעֵר כַּתַּנּוּר, הִנֵּה פָּקְחָה עֵינֶיהָ וְתִפְתַּח שְׂפָתֶיהָ הַסְּגוּרוֹת חוֹתַם צַר, הַיָּדַיִם הַקְּטַנּוֹת מִתְנוֹעֲעוֹת בִּתְנוּעָה שֶׁל חַיִּים, הַשְּׂפָתַיִם נָעוֹת, כִּמְעַט שַׁבוּת לְמַרְאֶה בַּר, וְקוֹל כְּאֵב מֵהֶן נִשְׁמַע: אִמָּא, אִמָּא, הַבֻּבָּה, תְּנִי לִי הַבֻּבָּה, הַבֻּבָּה הַחֲבִיבָה שֶׁזֶּה זְמַן כַּבִּיר לֹא רְאִיתִיהָ. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, הָכֵל שְׂמֵחִים, הָאָב וְהָאֵם, הָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת, גַּם הַזָּקֵן וְהַזִּקְנָה שֶׁכְּבָר שָׁכְחוּ מֵרֹב שָׁנִים גַּם אֶת מְשַׂחֲקֵי הַיְּלָדוֹת שֶׁל בְּנֵיהֶם. שׁוֹשַׁנָּה הַקְּטַנָּה מְבַקֶּשֶׁת אֶת הַבֻּבָּה - וַדַּאי כְּבָר חֲלָצַתָּה חַמָּה בָּרוּךְ ה' אוֹת לְטוֹבָה...

"עַתָּה הַתִּקְוָה מְשַׂחֶקֶת כִּי תִּחְיֶה שׁוֹשַׁנָּה, תִּגְדַּל וּתְהִי לַגְּבֶרֶת בַּבָּנוֹת. הַבֻּבָּה אָמְנָם הִיא הַשְּׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה, אָבַל עוֹד תִּשְׁאַל וְתִשְׁאַל. רוּחָהּ וּגְוִיָּתָהּ יֵלְכוּ הָלוֹךְ וְחָזָק, הַדָּרוּשׁ עוֹד גַּם מַרְפֵּא. גַּם מָרָק, גַּם בָּשָׂר וְלֶחֶם. גַּם שִׁמְלַה, גַּם שַׁבִיסִים וְשַֹהָרוֹנִים. גַּם מוֹרַה וְעֵט, גַּם סֶפֶר וַעֲבוֹדָה, וְעוֹד, וְעוֹד, לְמַרְאֶה דְּבָרִים כָּאֵלֶּה יִצְהֲלוּ הָכֵל. הַזָּקֵן וְהַזְקֶנָה מלאוּ גִּיל. הָאָב וְהָאֵם עֵינֵיהֶם דּוֹלְפוֹת דֶּמַע שָׂשׂוֹן. הָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת הַצְּעִירִים יִמְחֲאוּ כַּף וְיִרְקְדוּ מִטּוֹב לֵב. וְזֶה לְזֶה מִמְּלָלִים: "שׁוֹשַׁנָּה קְטֵנָה, הַיָּפֶה וְנֶחְמָדָה, שׁוֹאֶלֶת בֻּבָּה. הָאָח!".

בְּעֵינָיו שֶׁל הָרַב קוק, משּׁל הַבֻּבָּה בָּא לְבַטֵּא שֶׁאָמְנָם יֵשׁ דְּבָרִים קוֹדְמִים בַּחֲשִׁיבוּתָם בִּבְנִיַּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אוּלָם הַיְּצִירָה הִיא בִּטּוּי לְרוּחַ הָאָדָם וְהָעֵם שֶׁעוֹלֶה בּוֹ מִתּוֹךְ מֵרַכּיבי הַחַיִּים וּמִתְחַבֵּר אֵל מַעֲלָתוֹ הָרוּחָנִית. אַחֲרֵי אַלְפֵי שְׁנוֹת גָּלוּת שֶׁהֵן בִּבְחִינַת מַחֲלָה שֶׁל כָּל הָעָם, מַחֲלָה שֶׁגָּרְמָה לָעָם לַעֲסֹק בְּהִשָּׂרְדוּת פִיסִית, בָּאָה שִׁיבַת צִיּוֹן וּמְעוֹרֶרֶת אֶת הַחוֹלֶה וְהִיא מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַבֻּבָּה הָאֲהוּבָה.

אָמָּנִים וְיוֹצְרִים יְקָרִים. זְכוּת גְּדוֹלָה הִיא לִחְיוֹת בְּדוֹר הַגְּאֻלָּה בדור שֶׁכֻּלָּנוּ יְכוֹלִים לִיצֹר בְּחֵירוּת מֻשְׁלֶמֶת.

בְּהִזְדַּמְּנוּת זוֹ בִּרְצוֹנִי לְהוֹדוֹת בְּשֵׁם כֻּלָּנוּ לְשַׂר הַחִנּוּךְ, הָרַב רָפִי פֶּרֶץ עַל עֲבוֹדָה מְשֻׁתֶּפֶת בֶּחֳדָשִׁים הָאַחֲרוֹנִים יַחַד עִם צֶוֶת הַלִּשְׁכָּה לְשִׂגְשׂוּגָהּ שֶׁל הַתַּרְבּוּת הַיְּהוּדִית בְּיִשְׂרָאֵל וּבִתְפוּצוֹת. וּבִפְרָט עַל פְּרָס מְכֻבָּד זֶה, הַמַּכִּיר תּוֹדָה לְאֵלֶּה הָאַחֲרָאִים לְעָשְׁרוֹ הַתַּרְבּוּתִי וְהָרוּחָנִי שֶׁל 'עם הַסְּפָר'.

כָּךְ גַּם לְמַנְכַּ"ל הַמִּשְׂרָד, מַר שְׁמוּאֵל אַבּוּהַב, עַל תְּמִיכָתוֹ הַרְבֵּה בִּפְעִילוּת הָאֲגַף לְתַרְבּוּת יְהוּדִית לְאֹרֶךְ כָּל הַשָּׁנָה וְלִקְרַאת אֵרוּעַ זֶה בִּפְרָט.

נְבָרֵךְ אֶתְכֶם זוֹכִים יְקָרִים עַל זְכִיַּתְכֶם הַמְּפֹאֶרֶת, אַךְ יוֹתֵר מִזֹּאת - לְהוֹדוֹת לָכֶם, עַל אוֹצְרוֹת הַתַּרְבּוּת שֶׁהִנְחַלְתֶּם לָנוּ, הָעַם הַיְּהוּדִי עַל כָּל גְּוָנָיו.

לָכֶם, צִוְתֵי הַשּׁוֹפְטִים, עַל הֶעָמָל הָרָב בִּקְרִיאַת הֶחֳמָרִים הָרַבִּים וְהַמְרַגְּשִׁים שֶׁמִּלְאוּ אֶת מִשְׂרְדֵי הָאֲגַף, וְעַל הַתַּפְקִיד הַמֻּרְכָּב לֹא פָּחוֹת, שֶׁל בְּחִירַת הַזּוֹכִים לְבַסּוֹף.

וּבְנִימָה אִישִׁית, לְצֶוֶות הַמָּסוּר בַּאֲגַף לְתַרְבּוּת יְהוּדִית אֲשֶׁר פּוֹעֵל יָמִים ולִילוֹת כְּדֵי לְהָבִיא תַּרְבּוּת יְהוּדִית אֵיכוּתִית לְכָל חֶלְקֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת, עַל כָּל גְּוָנֶיהָ, וּלְאֹרֶךְ כָּל הַשָּׁנָה.

לסיום אני מבקש להזכיר את אורי אורבך שרוחו נמצאת עימנו בערב זה ולא רק כעת, אלא כל השנה.

האגף שותף כעת בעוד שני מיזמים נפלאים של הנצחת זכרו ופעלו. האחד הוא מחזה הנקרא: היום המוזר ביותר בחייו של אורי. מחזה שמועלה על ידי הבמאי אסי צובל. ודיסק ילדים מיוחד משירי הילדים של אורי.