החלטתו של אביגדור ליברמן לפרסם אמש, מיד במוצאי יום הכיפורים, את "מתווה ליברמן" להקמת ממשלת אחדות, היא כמובן חלק מהמשחק הפוליטי.
כל אחד מהשחקנים עסוק בימים אלו ב"ייצור" הוכחות לכך שלא הוא זה שמונע את הקמתה של ממשלת אחדות רחבה, וליברמן לא חריג. כמובן שאף אחד לא באמת עושה מה שצריך כדי שתקום ממשלת אחדות, אבל כולם מנסים להוכיח לציבור ולשכנע אותו שלא הם אלו שמכשילים הקמת ממשלת אחדות, ודרך הפריזמה הזו צריך להסתכל גם על "מתווה ליברמן".
הלצה יהודית מרוטה מספרת על מפגש של ראשי הדתות המונותיאיסטיות, שדנו בצורך לסיים את מלחמות הדת בעולם, וליצור אחדות בין כל בני האדם. אמר ראש הדת הנוצרית: אנחנו מוכנים, בשם האחדות, לנקות את היהודים מאשמת צליבתו של בן הא-לוהים. אמר ראש הדת המוסלמית: אנחנו מוכנים, למען האחווה בין כל בני האדם, לבטל את החובה לאסלם את הכופרים בחרב. אמר ראש הדת היהודית: אנחנו מוכנים לוותר על אמירת ה"יקום פורקן" השני בשבת אחרי ההפטרה.
ההלצה חבוטה אמנם, אבל מאחוריה עומדת אמת פשוטה. הסכמות מחייבות ויתורים. מי שלא מוכן לוותר לא באמת מעוניין בהסכמות. "השיטה היהודית" היא פשוטה, להציג כל שטות כויתור אסטרטגי. אבל ליברמן לא הלך אפילו על השיטה היהודית.
ליברמן מבקש מכחול לבן לוותר על הווטו שהטילו על נתניהו, ומנתניהו לוותר על הגוש. הוא עצמו לא אמור לשיטתו לוותר על כלום. להיפך, הוא אמור לקבל את כל מה שהוא תכנן ועוד כמה "אקסטרות".
אם ליברמן רציני בדיבור על אחדות הוא חייב להסביר איפה הוא מתכוון לוותר בשביל ממשלת אחדות. מבחן האחדות הוא קודם כל מבחן הפשרה המכאיבה. מבחן הפשרה שמחייבת אותך לחזור לבוחרים ולהסביר להם למה נאלצת לא לקיים דברים מרכזיים שהבטחת להם. עד שליברמן לא יעמוד במבחן הזה ה"מתווה" שפרסם אמש הוא בגדר עוד ספין, ולאו דווקא מהמשובחים.