
בואו נדבר דוגרי: אין באמת הבדלים מדינים משמעותיים. אנחנו בעד פיתוח ההתיישבות והחקלאות בבקעת הירדן, רמת הגולן, גושי ההתיישבות וירושלים. בעד חתירה לשלום אבל מבינים שאנחנו מנהלים סיכונים ולא רק חלומות.
לצערי ממשלת הימין לא סיפחה סנטימטר מאזורי הקונצנזוס. לא גוש עציון ולא הבקעה, לא מעלה אדומים תחילה ולא צפון ים המלח בראשונה. דיברה הרבה, כן אבל בפועל כלום. הצד המדיני מזמן כבר לא קו השבר.
כלכלית: כולנו מתמודדים עם אותו גרעון. מסכימים לעודד תחרות ולהפסיק את ההתייחסות למגזרים דרך החור של הגרוש. המדינה צריכה להשקיע בחינוך, רווחה ובריאות. גם החקלאות דורשת השקעה כי קו המחרשה הוא קו הגבול.
דת ומדינה: נדמה לי שכבר היום ברור לרוב אזרחי ישראל שצריך לצמצם מעורבות של הדת בפוליטיקה.
שילוב חרדים הוא הכרח חברתי וכלכלי. הם אחים שלנו צריך לעשות זאת באמצעות מסלולי שירות חלופים עם העדפה קבועה לשירות צבאי.
מלחמת חורמה בכאוס והפשיעה במגזר הערבי . שילוב של ערביי ישראל כמשימה לאומית בחובות וזכויות. תוכניות מתאר לצורך בנייה ומאבק בבנייה הבלתי חוקית. שילוב ולא עידוד הלאומנים הערבים.
ממשל: שינוי השיטה שבה רק החזק פוליטית קובע הכל. מתי בחירות, מתי חסינות ואיזה ערוצים עובדים.
שינוי לטובת איזונים ובלמים בין הרשויות. חוק יסוד החקיקה. לא כעניין פרסונלי אלא כדיון עומק על הרצוי למדינת ישראל.
והנה הבשורות היותר טובות: הבחירות האחרונות הפכו את המילה אחדות להסכמה לאומית. אנחנו דברנו על זה בשנה האחרונה, עכשיו כולם מדברים. זו מילה שמעצבת תודעה. בעם היהודי יש לזה משמעות מיוחדת ולא רק בחג סוכות.
כך גם המילה ממלכתיות הפכה להסכמה לאומית. לא אנרכיה שבה השלטון תוקף את המוסדות שהוא אחראי עליהם.
בנוסף כל הצדדים מבינים עכשיו שאין אפשרות שבמדינת ישראל ראש ממשלה יכהן כשהוא עם כתב אישום.
יש אולי ויכוח על הפרשנות אבל בניגוד לימים שעד הבחירות, אין כבר ויכוח על העיקרון.
נדמה שגם היחס לדוגמא אישית שנדרשת מהנהגה, טוהר מידות ומאבק בשחיתות הפך ברור יותר.
זו נקדות פתיחה טובה למי שרוצה ממשלת אחדות ציונית. עכשיו נותר רק להגביה עוף ולראות מלמעלה מה המדינה צריכה, לאן אנחנו כשליחי ציבור צריכים להוביל ולא מה טוב לאדם אחד בלבד.