אנו נפרדים היום מעמוד האש של המשפט הישראלי. ניטלה נשמה מאפו של מאיר שמגר, אבל רוחו נוכחת כאן במלוא גדולתה. היא תוסיף לשרות עלינו עוד דורות רבים בפועלנו לביצור קוממיות ישראל, לחיזוק יסודות הצדק והמשפט, ולהבטחת חירויות הפרט וחירות הלאום.
לא בכדי דמותו של שמגר בן ענת, שופט ישראל לפני אלפי שנים, דיברה ללבו. כמו שמגר בן ענת, מאיר שמגר נרתם לעזרת עמו בעת מצוקה וייאוש. כילד יהודי בדנציג, הוא היה עד למוראות 'ליל הבדולח'. כלוחם צעיר בארץ-ישראל, הוא הצטרף לשורות האצ"ל ותרם את חלקו לשחרור המולדת.
מאחורי גדרות התיל במחנה עצורי המחתרות באפריקה, ואחר כך במלחמת השחרור, מאיר חווה את המעבר מגלות לתקומה, מאורע שהוא פלא בתולדות העמים. מאיר הבין והתפעם שחזרנו למשפחת האומות, ככוח משמעותי, ככוח עוצמתי.
הוא גם הבין שהשבת החירות לעמנו מטילה עלינו אחריות כבדה - אחריות מדינית, אחריות ביטחונית, אחריות משפטית. ועל כן הקדיש את חייו לבסס את אחד מעמודי התווך של קיומנו הריבוני: הוא תרם רבות לשרשרת היצירה המשפטית במשך חלק ניכר מ-71 שנות עצמאותנו. הוא עשה זאת בדרכו המעמיקה, היסודית, השקולה.
הכרתי את מאיר לפני למעלה מארבעה עשורים, שמו הלך לפניו כבר אז כמשפטן מזהיר - פרקליט צבאי ראשי, יועץ משפטי לממשלה ושופט בית המשפט העליון. אנחנו נפגשנו זמן קצר אחרי נפילת אחי יוני באנטבה.
מאיר נענה להזמנתו של אבי להיות חבר בוועד המנהל של 'מכון יונתן', שביקש לגייס את העולם התרבותי למאבק בטרור הבין-לאומי. אני זוכר היטב את הישיבות הרבות שקיימנו אז עם אבי, עם מאיר, עם אליהו לנקין, מפקד ה'אלטלנה', שהיה גם משפטן, ועם אחרים.
אני התרשמתי עמוקות מחוכמתו של מאיר, משיקול דעתו, משנינותו השקטה, מסגנון האנדרסטייטמנט שלו, ומעל לכל - מהמחויבות האיתנה שלו למדינת ישראל ולעם היהודי. בשני הכנסים הבינלאומיים נגד הטרור שאירגנו ב'מכון יונתן', ב-1979 כאן בירושלים, וב-1984 בוושינגטון, מאיר קרא לעולם החופשי להתאגד, לכונן אמנה משפטית בינלאומית נגד מדינות הטרור ונגד ארגוני הטרור.
אני פגשתי אותו פעמים רבות אחר כך גם בעשורים הבאים, הן באירועים רשמיים והן בארבע עיניים. אתם, וגם אני, הכרנו אותו כאדם שהיה מטבעו מאופק ומופנם. בפגישות פרטיות וידידותיות אלו בביתו בבית הכרם הוא הרשה לעצמו להיפתח מעת לעת, להסיר את מעטה הרשמיות, לחשוף טפח ועוד טפח מעולמו הפנימי ומהשקפותיו. שמעתי ממנו על ילדותו, על תורת ז'בוטינסקי שאותה אימץ כנער, על שירותו באצ"ל, על גלות אריתריאה שדיבר עליה הרבה מאוד, ועל פרקים אחרים בחייו.
דליתי מניסיונו, דליתי מתבונתו. מאוחר יותר הוא גם פנה אליי בנושאים לאומיים שבהם טיפל, כמו העלייה היהודית מאתיופיה, והמדיניות הרצויה בעניין השבויים, החטופים והנעדרים.
תרומתו הייחודית של מאיר לעיצובה של מערכת המשפט שלנו לא תסולא בפז. אמונתו המוצקה והעקבית בחופש הביטוי, בחירויות הפרט, בכבוד האדם, בסובלנות - משתקפת בכל פסק-דין שהוציא מתחת ידיו. כך גם הכרתו בחשיבות העליונה של ביטחון המדינה. הוא הבין שהמשפט הוא גוף חי ונושם. המשפט משתנה, כפי שהחיים עצמם משתנים.
יש בתורת המשפט אמיתות-יסוד קבועות ויציבות, ולצדן התפתחויות בלתי-פוסקות. גם האיזון בין שלוש הרשויות - המחוקקת, המבצעת והשופטת, גם האיזון הזה מתעצב כל הזמן. יש ביניהן מתח מובנה על קווי התיחום וגבולות הסמכות. מתח זה איננו פגם בדמוקרטיה, הוא מהות הדמוקרטיה, כל עוד נשמר עיקרון פשוט, שאני מקפיד עליו בכל שנותיי כראש ממשלה: בית המשפט חייב להישאר רשות עצמאית.
מכובדיי, לא פעם, כשביקרתי במוזיאונים ברחבי העולם, הזדמן לי להתבונן בפסלים של גדולי החוק והמשפט בתקופה הרומית. ולעתים עמדתי שם ואמרתי למי שסביבי: 'ראו כמה שהדיוקן הזה מזכיר את תווי פניו של מאיר שמגר'. קלסתרו הקרין הוד והדר, סמכותיות ואצילות, בדומה לענקי רוח מהתקופה הקלאסית.
מאיר שמגר יוסיף להיות סמל לאצולה משרתת שאחריותה לכלל חורגת מגבולות זמנה, ושמורשתה מעוררת השראה גם בדורות העתיד. יהי זכרו ברוך.