עדי שילון נישאה לפני כשנתיים בנישואים אזרחיים לשחקן יוסף סוויד, ערבי-נוצרי, והשניים ירדו מהארץ לטובת ברלין, לא פחות ולא יותר.
מאז התבטאה שילון לא פעם בראיונות כי בעקבות הגזענות הפושה בחברה בישראל היא מפחדת לגדל ילד בארץ. עוד שיתפה כי זכתה לתגובות סוערות וקשות ברשת ביחס לנישואיה. בשל כך ובשל הריונה המתקדם החליטה שילון לצאת למסע דוקומנטרי מצולם כדי להבין האם אפשר לגדל בישראל ילד ממוצא יהודי-ערבי.
כבר מתחילת הסרט מובהר כי שילון מאמינה שלאהבה אין גבולות ויוצאת נגד התפיסה שיש אהבות שאינן ראויות ואסור להן שיתקיימו. בסרט נפגשה שילון עם כמה זוגות מעורבים ועם ילדיהם והאזינה ברוב קשב לסיפורם האישי. בין הראיונות הללו שולבו קטעי שיח של היוצרת שבהם שיתפה בחייה שלה ובאימתה מהאפשרות לגדל ילד מעורב בישראל. "כשיש לי געגועים הביתה (לישראל) ואני מדמיינת תרחיש כזה שבו אנחנו חיים פה, זה מה שאני רואה - את הילד שלי הולך לבית הספר ושקוראים לו 'ערבי מסריח'. והוא חוזר הביתה עם דם על הפנים כי פירקו אותו מכות, כי זה מה שעושים ל'ערבי מסריח'". זו למעשה התורה כולה אליבא דשילון, כתב אישום חמור וכוללני נגד החברה היהודית-ישראלית המפלה והגזענית והאלימה.
הסרט ששילון חתומה עליו כיוצרת מעלה דיון לא מגובש ומאכזב. יותר מכך, הצגת מקבלי נישואין מעורבים כבני האור, נאורים ומודרניים מול בני החושך האלימים, רווי השנאה והגזענים חוטאת לאמת. בסרטה לא נגעה שילון בשאלה המתבקשת מה משמעות היותה בת לעם היהודי, האם האהבה הפרטית גוברת על ערכים של עם ולאום, ומה בנוגע לגיבוש זהותם של הילדים שייוולדו למשפחה מעורבת - לאיזה חינוך יזכו, כיצד יתמודדו עם כפל הזהויות, ומה הן ההשלכות של נישואים כאלה על העם היהודי?
הסצנה האחרונה בסרט מתרחשת בברלין. שילון מסתובבת בנחת ברחובות העיר, נעמדת על גשר ומביטה אל נוף עוצר נשימה, כאילו אומרת: כאן אוכל למצוא את שלוותי. ודווקא הסיום הזה מציף את התהייה הנוקבת ביותר: ברלין כסמל לנאורות וקבלת האחר בניגוד לחברה הישראלית הגזענית והאלימה. הבחירה להעלות על נס דווקא מקום שהעם היושב בו הוביל מיליוני יהודים באשר הם, אפילו כאלו שלא ראו עצמם כיהודים כלל, אל מותם הנורא רק בגלל היותם יהודים מטילה ספק ברצינות הדיון. התעלמותה של היוצרת מהחלק הכואב הזה בדפי ההיסטוריה של העם היהודי מדגישה את מה שמורגש כחוט השני לאורך הסרט כולו - שילון לא נכנסה לעומקה של הסוגיה אלא בחרה ברדידות ובקידום אג'נדה אישית צרה.