חברת ההפקה 'סרטי האחים הימן' היא שותפות עסקית ומקצועית בין שני דוקומנטריסטים, האחים תומר וברק הימן. תומר הוא האח המבוגר, המנוסה והמוכר יותר, בזכות יצירות כמו 'תומר והשרוטים', 'מיסטר גאגא' והסדרה האישית-משפחתית 'בדרך הביתה'. גם אחיו הצעיר ברק מציג רזומה נאה שכולל, בין היתר, את 'שומרוני בודד' ואת 'סוף לסיפור' - סדרה איכותית על סיפורי גירושין. במהלך השנים יצרו השניים, ביחד ולחוד, סרטים וסדרות מרובי עניין ומעוררי דיון. 'החבר דב', בבימויו של ברק, רחוק מלהיות אחד מהם.
במשך 13 שנים, לאורך כל תקופת כהונתו כחבר כנסת, תועד דב חנין מחד"ש (ובהמשך - הרשימה המשותפת) במצלמתו של הימן הצעיר. "אובססיה של תיעוד שהשתלטה לי על החיים", כדברי הבמאי. בוודאי תשמחו לדעת מה העלה התיעוד האובססיבי והממושך, שנערך ותומצת לסרט של שעה ורבע. ובכן, שימו לב כי זה עומד להכות אתכם בתדהמה: מתברר שדב חנין הוא בחור רגיש ונחמד ובכלל לא מפלצת כמו שחשבתם. מתברר גם, תחזיקו חזק, שהוא מצפוניסט שנאבק למען המיעוט הערבי והשכבות החלשות. רגע, לא סיימתי. בנוסף לכך, הוא לא אוהב את ההמנון הלאומי וגם לא את נפתלי בנט. זהו, עכשיו סיימתי.
אולי כדי לשבר את העין, יהיה נכון יותר לספר מה אין בסרט. למשל, חיים אישיים. האישה והילדים נעדרים מהסרט, למעט תמונת סטילס אחת, וגם בית המגורים די מחוץ לתחום. אין כמעט התייחסות ליחסיו האישיים של חנין עם אביו המנוח, שהיה מבכירי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, וגם היחסים עם היריבים הפוליטיים צצים רק ברמה השטחית. העוזרים הפרלמנטריים של חנין מופיעים ונעלמים במהירות המצמוץ, והריצה שלו לראשות עיריית תל אביב לא מוזכרת אפילו במילה.
ובעיקר אין קונטרה. הבמאי, שהוא כנראה לא החיה הפוליטית עם הטפרים הכי מחודדים בספארי, נמנע מלאתגר את השקפותיו החריגות של הח"כ היהודי מהמפלגה הערבית. חנין יכול לדקלם את המניפסט הקומוניסטי או להצטרף לשירת "חד"ש תרעיד את האדמה", ואין מולו מי שירים גבה. "סיפור קשה ועצוב, איך המדינה שלחה לפה אנשים ושכחה מהם", מבכה החבר דב את פינוי הבתים בשכונת גבעת עמל בתל אביב, "זרקו אנשים מהבית, וזה במשמרת שלי". ואין מי שישאל אותו מדוע הוא לא דומע כך מול מגורשים אחרים שהמדינה שלחה ושכחה ואז זרקה אותם מהבית.
'החבר דב' הוא לא סתם סרט תדמית, זהו סרט שיצר חסיד מושבע על הרעבע. חנין נראה בו כשהוא רוכב על אופניים שכורים ומזמין אוכל לחג כאחד האדם, אבל בפועל מוצג כמלאך. עד כמה הבמאי מעריץ את גיבורו? במהלך הבחירות המקדימות ב-2015 נדהם הימן לגלות שיש בחד"ש קיני התנגדות לחנין, שלא כל הערבים רואים גבר יהודי אשכנזי כנציגם האותנטי. "הייתי בהלם מהדבר הזה", אומר הבמאי בסרט וגם טורח לתחקר את הנוכחים ולשאול אותם כיצד זה ייתכן. רק חסר שיצווח "איך אתם מעזים", בטון הכעוס של גרטה טונברג הצעירה. חנין קיבל באותה ועידה 75 אחוזים מקולות המצביעים, אבל לחסיד זה לא הספיק. נראה שהגעגוע למשטרים קומוניסטיים מידבק.
בנוסף לפולחן האישיות, משמש הסרט גם כתעמולה בלתי מסוננת למפלגות הערביות ולעמדות השמאל הקיצוני. חנין, שניחן ברהיטות יוצאת דופן ובנפש לירית, מקבל דקות מסך ארוכות לפרוש את משנתו, לנאום את נאומיו, להתנצח עם יריביו וכמובן לצאת הכי צודק בעולם. קולות בקלפי זה כבר לא יביא לו, שכן חנין פרש מהכנסת ערב בחירות 2019א'. מצד שני, דמותו הסימפתית של האיש עשויה להנמיך את מפלס השנאה של צופים מהמחנה הפוליטי הנגדי, וטוב שכך. עדיין, כמסמך תיעודי בהפקת האחים הימן, הסרט עושה למותג שירות לא טוב.