שירות משפחתי – סיפור לילדים

מוזר היה להגיע ללימודים אחרי חופשת החגים הארוכה ולפגוש את טלי במסדרונות בית הספר.

עדי דוד , כ"ה בתשרי תש"פ

שירות משפחתי – סיפור לילדים-ערוץ 7
שירות משפחתי
איור: עדי דוד

זכרתי מה הרגשתי כשראיתי אותה עומדת בתחנה עם התיק הגדול של בנות השירות בתחילת השנה. שמחתי על החוויות שיהיו לה, אבל הייתי עצובה על כך שכנראה נראה אותה הרבה פחות ממה שהתרגלנו.

מאז שהיינו קטנים טלי הייתה כמו אחות גדולה של ילדי הקהילה. אני זוכרת אותה מאז ומתמיד אוספת אותנו בזמן התפילות לתפילה של ילדים. הכי הרבה זיכרונות יש לי מתקופות החגים, שבהם הזמן שהמבוגרים בילו בבית הכנסת התארך וטלי הייתה מגיעה ואוספת אותנו מהמגרש. היינו מתפללים יחד, ובכל חג היא דאגה ללמד פיוט או תפילה עם ניגון מיוחד. היו לה גם סיפורים ושירים, דברי תורה ומשחקים.

עם השנים, התפקיד שהיא לקחה על עצמה בהתנדבות הפך למסורת. אם הייתה שבת שלא ראינו אותה בבית הכנסת והיא לא אספה אותנו, היינו מתפזרים בעצב. אף אחד מאיתנו לא הצליח להחליף אותה או לנהל את התפילה במקומה. כשהיא סיפרה לנו יום אחד שאמא שלה חלתה ושהיא לא תוכל להגיע להתפלל איתנו יותר, ביקשנו להעביר את תפילת הילדים אליה הביתה, ואחרי שהיא התייעצה עם הוריה קיבלנו את רשותה וגם את הברכה של אמא שלה. היינו מגיעים כל שבת להתפלל בסלון הבית. לפעמים, בזמן התפילה הייתה אמא של טלי מגיעה מחדרה, מתיישבת על הכורסה ומקשיבה. אני זוכרת את עצמי מסתכלת בפליאה על העיניים של אמא של טלי שהיו מתמלאות בדמעות שהיא מיהרה לנגב כששרנו "לכה דודי".

ואז, שבת אחת, טלי סיפרה לנו על השירות הלאומי. היו לה כמה התלבטויות, ואנחנו, הילדים, היינו שותפים לכל התהליך. בכל שבת התפללנו יחד, ואני הוספתי תפילה בלב שטלי תתקבל למקום השירות שהיא רוצה, ושיהיה לה קל וגם טוב. שבועיים אחר כך היא סיפרה שהתקבלה לאן שרצתה. אמא שלה, החולה, בירכה אותה שתצליח, וטלי התלבטה.

היה לה קשה לעזוב את הבית, והיה לה קשה להישאר. היא לא רצתה להפסיד את החוויה של שנת שירות ומגורים עם חברות חדשות, אבל גם חששה לעזוב את אמא שלה ואותנו. אני חושבת שלא הייתי הילדה היחידה שהתפללה, בתפילות היפות בסלון בבית של טלי, שהיא תבחר נכון ושיהיה לה טוב בבחירה שלה.

טלי התקבלה לשירות לאומי בגן לילדים מיוחדים בעיר, עם דירת שירות קרובה ובנות שעליהן היא סיפרה לנו בעיניים נוצצות. בשבת האחרונה של החופש הגדול נפרדנו ממנה, כל ילדי תפילת הילדים, בחיבוקים, ואני הספקתי לתת חיבוק נוסף ביום ההוא שבו ראיתי אותה בתחנת האוטובוס עם התיק הגדול.

השבוע, כשחזרנו ללמוד, פתאום ראיתי אותה מולי, במסדרון בית הספר. היא חייכה אליי, ממהרת ובידה הציוד הרגיל של בנות שירות: בריסטולים ומספריים והמון דפים. חיכיתי לשבת. ידעתי שאז יהיה לה סוף סוף זמן לספר. כשהמבוגרים יצאו לתפילה בערב, מיהרתי לביתה. נראה שהשמועה פשטה, כי בדרך אליה וגם בפתח הבית מצאתי את החבורה כולה. שוב חזרנו להתפלל יחד בסלון הבית של טלי.

לפני התפילה סיפרה טלי שהיא אומנם התחילה את השנה בשירות בעיר, אבל היא הרגישה שלא באמת זקוקים לה שם. היא שמחה להכיר את בנות השירות האחרות, אך הפרידה מהבית הייתה קשה לה, וחופשת החגים הבהירה לה שהמקום שלה הוא כאן, איתנו. היא התגעגעה לתפילות שלנו יחד בימים נוראים, לכן היא החליטה לחזור.

הפעם, כששרנו "לכה דודי" היה נראה שאמא שלה ניגבה את העיניים הרבה יותר מהרגיל.