אודליה אלקובי, מרכז תעצומות
אודליה אלקובי, מרכז תעצומותצילום: לירון מולדובן

מיליוני תלמידים בישראל חזרו אחרי החגים לבתי הספר, מי בשמחה ומי פחות, אלא שבשביל חלקם מדובר ביציאה ללא פחות משדה קרב חברתי. לפני עשרה חודשים חשפה אופק ראשון בת ה-13, תושבת ראשון לציון, את החרם המתמשך שהכריזו עליה בני כיתתה. החרם ארך שש שנים, מכיתה א' ועד ו'. "אנשים יכולים לא להאמין שילד, רק בגלל שיש לו חוסר ביטחון או לבוש לא הכי יפה, או נראה לא כמו שהילדים חושבים שצריך להיראות, מפעילים עליו כוח", היא סיפרה למצלמה. "בהתחלה זה התחיל שלא דיברו איתי, ואז זה התדרדר לזה שהיו כמה בנים מהכיתה שדחפו אותי והרביצו לי. ילד אחד, בגללו שברתי יד". ילד אחר דחף אותה בסיום הלימודים והיא סבלה מזעזוע מוח. הסרטון הזה הפך לוויראלי והעלה את נושא החרמות בבתי הספר. ילדים שיתפו בחרמות שעברו, וגם מבוגרים מצולקים פתחו חוויות חרם שהולכות איתם שנים ארוכות, למרות הזמן שחלף ולמרות הצלחה חברתית שהם חווים היום.

לחרם יש השלכות מיידיות וגם השלכות ארוכות טווח הן על המוחרם והן על המחרימים, ומשרד החינוך ער לכך. קיימת טענה שיש קשר ישיר בין התאבדות של ילדים ובני נוער ובין חרמות. ד"ר יוכי סימן טוב, מנהלת היחידה להתמודדות במצבי משבר, חירום ואובדנות בשירות הפסיכולוגי-ייעוצי, מציינת שחרם הוא גורם סיכון להתאבדות – אם כי רק אחד מתוך רבים. סימן טוב מסבירה שבין הגורמים להתאבדויות יש כמה מרכזיים יותר, כמו למשל דיכאון חמור, מחלות נפש, פגיעה מינית ואלימות במשפחה, ואילו חרם ושיימינג הם גורמים מרכזיים פחות. "עלבונות הם דבר חמור. אנחנו עובדים מאוד חזק שהתופעה הזאת לא תהיה, וזה קשה, כי מאוד קל לבייש ולהטיח עלבונות. הרשת היא מדיה חדשה וזה דורש המון שיח ועבודה אתית וחינוכית, איך להתאפק לפני שאתה עושה send, איך אתה לא כותב עובדות לא נכונות בקבוצות משותפות או ברשת".

רמת הפגיעה אחרי חרם או ביוש היא גדולה, והתפקיד של גורמי המקצוע והחינוך הוא להסביר לילד שלא כלו כל הקיצים. "לפעמים הסבל ממלא את הילד, והוא חושב שזה לעולם לא ייגמר ושאי אפשר להיחלץ מהמקום הזה. אנחנו מחזקים ילד כזה ונותנים לו תקווה, אנחנו אומרים לו שעם טיפול נכון הסבל יעבור". סימן טוב מסבירה שאפשר לומר לילדים: "'תיזכרו בזמנים שהיו לכם מאוד קשים, באותו רגע זה היה נראה בלתי אפשרי אבל יצאתם מזה'. כך הם יכולים להסתכל על הקושי הנוכחי בפרספקטיבה".

עם זאת, סימן טוב יוצאת נגד הקישור האוטומטי בין התאבדויות ובין הגורמים האפשריים לה, ונגד התיאורים השטחיים של התאבדויות. "אם אומרים על מישהו שהוא התאבד והחברה גרמה לזה, זה מעודד אנשים עם נטייה אובדנית להתאבד. האמת היא שאין אף פעם סיבה אחת להתאבדות. זה צירוף של סיבות משפחתיות, בריאותיות, סביבתיות ועוד. התפקיד שלנו הוא לחסן לפני כן, להכיר את הנושא, לדבר על זה, לתת כלים איך להתמודד ובכך למנוע את זה".

"להורים יש המון כוח"

לפי נתוני משרד החינוך, חמישה אחוזים מכלל הילדים חוו חרם חברתי, וכ-18 אחוזים חוו דחייה חברתית מסוגים שונים. מי שאחראית על כתיבת פרוטוקול טיפול בחרם, שאומץ על ידי משרד החינוך לפני חצי שנה, היא אודליה אלקובי, יוזמת ומנהלת מרכז תעצומות לקידום מיומנויות חברתיות.

"התופעה שכיחה יותר בבית הספר היסודי", היא מסבירה, "כי זה שלב התפתחותי שבו הילדים מביטים על קבוצת השווים ורוצים להיות כמו כולם. זו למידה חשובה", היא מבהירה עוד לפני השיח על החרם. "לכן נראה בגיל הזה חבורות, נראה אותם לובשים את אותו הדבר ומרגישים שווים רק אחרי שקיבלו אישור חברתי. זו הסיבה שאם קבוצת השווים תאמר לי לא לדבר עם ילד מסוים אני איענה, למרות שהוא חבר שלי ולמרות שזה מוחק את הזהות האישית שלי".

קיימים שני סוגי חרמות: הראשון הוא פסיבי – הילד אינו מוזמן לאירועים ולפגישות כיתתיות, והשני אקטיבי - הדרה של הילד מול כולם.

פרוטוקול הטיפול בחרם שפותח ב'תעצומות' מנחה את מחנך הכיתה לטפל במקרה באמצעות ילדים חזקים מוסרית, שיש להם גם עמידה מול החברה. המחנך מגייס לאט לאט חבורה סודית שמטרתה להחליט שכך לא ממשיכים, בהמשך לתמוך במוחרם ולאחר מכן לעזור למורה להוביל את שינוי האקלים החברתי בכיתה. התהליך מתבצע בשיקול דעת ובמקצועיות. "הפרוטוקול לוקח בחשבון את מאפייני הגיל ואת מבנה בית הספר, והוא לא פולט החוצה לכיכר העיר את מוביל החרם. הצעד הזה הוכח כבלתי יעיל וכמחזק את החרם, כי המוחרם נחשב למלשין". ב'תעצומות' מאמינים גם כי בזירת החרם נוכחים יותר משני אנשים – לא רק מוביל החרם והמוחרם זקוקים לשיח, אלא גם כל השותפים בחרם.

בפרוטוקול מערבים גם את ההורים, נפגשים איתם ומוציאים אמירות אחידות וחד משמעיות לגבי חוסר ההסכמה שלהם לחרמות, ואמירות חברתיות נוספות כגון קודים להזמנת חברים לימי הולדת, שעות התכתבות בווטסאפ וכו'. "להורים יש המון כוח", אומרת אלקובי. "הוכח מחקרית שלאמירות כאלה יש השפעה רבה על הילדים". אלקובי קוראת להורים להיות ערניים כל העת: "לדבר, לשאול למה לא מזמינים את השכן לפעילות, לאן אתה הולך, מי עוד מגיע. אם הורה חושד, כדאי שישאל את מחנך הכיתה שיש לו יותר מידע על האופן שבו מתנהל הילד בתוך קבוצת השווים".

אגב, אלקובי אומרת שלא אחת מתקשרים הורים בהיסטריה ואומרים שהילדים שלהם חווים חרם, אבל אחרי בדיקה מתברר שזהו אתגר חברתי מקומי ולא חרם שרוב הכיתה שותפה בו. "הפנטזיה שהילד שלי לא יחווה שום תסכול חברתי היא לא נכונה וגם מזיקה לילד. הגנת יתר לא בונה אלא הורסת. חלק מבניית החוסן עובר דרך מצוקות. צריך לומר לילד: 'אנחנו נצלח את זה יחד', ולהציע דרכים לפתרון, כמו למשל למצוא חברים חדשים".

לאלקובי יש מה לומר גם למחנכים. נראה שבמקרה של אופק ראשון, המערכת ראתה ושתקה. קשה שלא לראות חרם הכולל אלימות במשך שש שנים. אולם אלקובי אומרת שבמיוחד בגילים הבוגרים של בית הספר היסודי הילדים פחות משתפים, והחרם אכן יכול להיות מוסתר מעיני המחנך. עם זאת, היא אומרת, "מי שרוצה לראות - רואה. אני מציעה ללכת גם על כלים מקצועיים ולא רק אינטואיטיביים. אפשר למפות את הכיתה מבחינה חברתית. צריך לפתוח את הלב ולהגיד: אני רוצה לדעת. בגדול, בגלל שהמסגרת החברתית העיקרית של הילדים היום היא בית ספר, זו האחריות של המורים".

8,000 אירועי פגיעה ברשת

כאמור, בשנים האחרונות התייצב לצד החרם כלי חברתי נוסף להצגת כוחנות – השיימינג. לפני שנה ושמונה חודשים הוקם מוקד 105, שפועל תחת המשרד לביטחון פנים ומאגד בתוכו גורמי מקצוע מתחומי הרווחה, הבריאות והחינוך. המוקד מהווה מטה להגנה על ילדים ברשת, ומאז הקמתו הוא טיפל ביותר מ-8,000 אירועי פגיעה ברשת.

הקטגוריה המובילה בפניות למוקד היא בריונות, הצקה וביוש. אלה מהווים כחמישית מהפניות. רוב הנפגעים המאותרים הם בגיל 14-11, שני שלישים מהם נערות וילדות. ארבעה מכל חמישה מהפוגעים הם בנים, רובם בגיל 14-12.

אומנם המוקד מטפל בפגיעות הקשורות בהטרדות, בפגיעות מיניות ובעבירות שבעקבותיהן נפתחת חקירה פלילית, אולם הוא עוסק גם במקרי פגיעה שאינם מהווים עבירה פלילית. במוקד קיים דסק שותפויות שבו יושבים נציגים מכלל המשרדים השותפים למיזם. הם מנחים את הפונים למוקד (40 אחוזים מהפונים הם הורים, ורק 30 אחוזים מהם הם הילדים הנפגעים) כיצד עליהם לנהוג, ובמקביל מערבים את הגורם הרלוונטי במשרדם: אנשי חינוך, רווחה או בריאות.

הווטסאפ הוא אחד מכלי הביוש המרכזיים ביותר. ילדים פותחים קבוצה ואז מוציאים חבר אחד וכותבים בגנותו, או מצלמים סרטון מביך ומשתפים את חבריהם. גם במוקד 105 היו רוצים שההורים ידברו עם הילדים על הכלי שנקרא ווטסאפ, ויהיו מעורבים בקבוצות בהן שותף הילד, ידריכו אותו מה כותבים ומה לא כותבים וישוחחו איתו על הכלי הזה, שמאפשר הרבה, אבל יכול להתגלות גם ככלי נשק חברתי.