בין מנדט לעצמאות

גנץ יעדיף לא להקים ממשלת מיעוט שנתמכת בקולות הערבים, אלא יעסוק קודם כול בניסיונות לפרק את בלוק ה-55 של נתניהו.

יאיר שרקי , כ"ה בתשרי תש"פ

בין מנדט לעצמאות-ערוץ 7
ינסה לפרק את בלוק ה 55- של נתניהו. גנץ מקבל את המנדט מריבלין
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

חגיגות סיום המנדט של נתניהו והעברתו לגנץ היו ציון דרך נאה בשביל כחול לבן, אבל לא סימנו שום תפנית מהותית בקיפאון הפוליטי.

אחרי שנתניהו ניסה להקים ממשלת אחדות במתווה הנשיא או לפרק את גוש השמאל, כעת תורו של גנץ לנסות לפרק את בלוק ה-55 של הימין והחרדים. הסיכוי שגנץ יצליח במקום שבו נכשל נתניהו וירכיב ממשלה ב-28 הימים שניתנו נמוכים מאוד, עד כדי כך שהנשיא ריבלין בחן את האפשרות לא להעניק לו את המנדט כלל, אלא לקצר את ההליכים ולדלג מיד אל 21 הימים המכריעים.

ההערכה במערכת הפוליטית, שנשמעה כבר בבוקר שלאחר הבחירות, היא שהסיכוי היחיד להרכבת ממשלה יהיה רק אז, אחרי ששני הצדדים נכשלו. החוק קוצב שלושה שבועות שבהם יכולים 61 חברי כנסת להודיע על תמיכתם בכל מועמד, ולא - יוכרזו באופן אוטומטי בחירות נוספות שייערכו בתוך 90 יום, בסביבות פורים.

על פרק הזמן הזה נבנו תילי תילים של תרחישים משונים: פיצול בכחול לבן בין גנץ ללפיד, פרישה של שליש מהליכוד בראשות גדעון סער, פריימריז להדחת נתניהו, כתב אישום ועסקת טיעון חפוזה, עריקה של החרדים מגוש הימין, בגידה של הליכוד בשותפים הטבעיים, עריקה של מפלגת העבודה. כל תרחיש נשמע מעט מופרך, אבל האפשרות למערכת בחירות שלישית בתוך שנה מופרכת יותר.

בארבעת השבועות הקרובים לגנץ יש רק קלף אחד שלא היה בידיו של נתניהו: הקמת ממשלת מיעוט של כחול לבן עם מפלגת העבודה, ישראל ביתנו ואולי גם מרצ, בתמיכה של הרשימה המשותפת מבחוץ. ממשלה כזאת לא תחזיק מעמד זמן רב, אבל אם נגיע לבחירות נוספות, הפעם גנץ יהיה זה שמנהל אותן מלשכת ראש הממשלה. בליכוד חוששים מאוד מהמהלך הזה, אך יודעים שסיכוייו קלושים. גם לליברמן וגם לגנץ ייגרם בטווח הארוך נזק כבד אם תירשם על שמם ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים.

ברגע האחרון שלפני בחירות נוספות, כך העריך השבוע ח"כ דוד ביטן בריאיון, יתפרקו הגושים בימין ובשמאל. מיד לאחר מכן יצאה ההנחיה לכל חברי הליכוד על עוצר ראיונות. פליטת הפה של ביטן היא הערכה פוליטית מפוכחת, אבל כרגע כוחם של הגושים הוא במאזן האימה הפנימי בתוכם. השוויון הוא לא רק בין הימין לשמאל, אלא בתוך גוש כחול לבן - בין גנץ שנוטה להיכנס לאחדות עם נתניהו והחרדים, ובין לפיד וליברמן שבולמים אותו, ובתוך גוש הימין - בין הליכוד לשותפות. אם ינסה נתניהו להקים ממשלה בלעדיהם, הם ימהרו ויצטרפו לממשלה בלעדיו, ולהפך.

כרגע הסיכוי למרד נגד נתניהו בתוך הליכוד גבוה יותר מנטישה של השותפות הטבעיות. גדעון סער כבר הכריז בגלוי שיתמודד בהזדמנות הראשונה, וכרגע עסוק בלגבש מאחוריו קבוצת תומכים בתוך הסיעה. יולי אדלשטיין, שהגיע למקום הראשון בפריימריז ונחשב דמות מוסכמת גם בליכוד וגם על כחול לבן, שומר על שתיקה אבל פועל מאחורי הקלעים לגבש את המחנה שלו ונפגש עם חברי כנסת בליכוד. רבים רואים בו מועמד מועדף, בין השאר בגלל תוכניתו להתמודד לנשיאות בעוד שנתיים. אם ייבחר יהיה זה לתקופה קצובה שתייצב את המערכת לאחר עידן נתניהו ואז יפנה את מקומו וימשיך לבית הנשיא. גם ישראל כץ וניר ברקת ערכו את כנסי הקמפיין שלהם תחת השבועה כי יתמודדו רק אחרי שנתניהו יפרוש. גלעד ארדן עדיין לא החליט ויש מי שמעריך שיחבור לסער. גם מירי רגב עדיין מתלבטת, אבל האווירה בליכוד היא חד משמעית של ערב בחירות. בספסלים האחוריים מביטים על שלושת הח"כים לשעבר שהצביעו בעד פיזורה של הכנסת ה-21 ולא נכנסו לכנסת ה-22, ויודעים שגורל כזה צפוי גם להם. לא בקלות הם יאפשרו שוב את פיזור הכנסת.

אצל השותפות התמונה הפוכה. בנט ושקד אומנם מנסים להפגין עצמאות, אבל יודעים ששלושת המנדטים שלהם ממילא לא ישנו את המפה כולה, ושעריקה מגוש הימין תמחק את חלומם להנהיג את המחנה הלאומי. ביהדות התורה לא יבריזו לנתניהו כדי להמליך את לפיד כראש ממשלה ברוטציה, אבל נאמן מכל אלה הוא דווקא אריה דרעי. הוא זה שיזם את הקמת בלוק ה-55, ובניגוד להערכות או לציפיות בשמאל, יהיה האחרון שיפנה גב לנתניהו. דרעי הפיק היטב את לקחי התרגיל המסריח ואוסלו, ובמשך שנים שיקם את תדמיתו בציבור הימני. מה שדרעי הצעיר ידע לעשות, דרעי בגרסה המבוגרת לא רוצה לעשות. עריקה לממשלת שמאל תהיה מכה אנושה למאמץ של שנים, וגם תפגע ביכולה של ש"ס להמשיך ולגדול. דרעי יודע שבעידן שאחרי נתניהו לש"ס יש פוטנציאל צמיחה משמעותי: רבים ממצביעי הליכוד נאמני נתניהו יכולים לנדוד חזרה לש"ס, ובלבד שלא היא תהיה זו שתנעץ את הסכין בגבו של נתניהו. בדרך כלל עדיפים מעט מנדטים בקואליציה מהרבה באופוזיציה. הפעם באופן נדיר עדיפה קדנציה באופוזיציה, כדי שש"ס תישאר יציבה במשך דור נוסף.

סופה של אימפריה?

האווירה בבית המדרש הקטן של פורשי חסידות גור במוצאי שמחת תורה הייתה של יום העצמאות. כשלוש מאות חובשי ספודיק גוראי ומספר דומה של סקרנים מחצרות אחרות הצטופפו בבית כנסת שנשכר במיוחד לאירוע, למרות האיום החריף שהושמע בשבת קודם לכן בכל השטיבלך של גור ברחבי הארץ: מי שיתפלל עם ה"ממורמרים" שפועלים "במטרה לקעקע את יסודות הדת" מנתק את עצמו מגור ומוסדותיה על כל המשתמע מכך.

חסידות גור אינה החצר הראשונה שחווה משבר או פיצול, אבל המרד הזה מרתק את העולם החרדי כולו בגלל הפוטנציאל שלו - לערער את מעמדה של גור כקהילה הגדולה, החזקה והמשפיעה ביותר במגזר החרדי, אימפריה פוליטית וכלכלית של יותר מעשרת אלפים בתי אב בישראל ועוד כמה אלפים בארצות הברית ובאירופה, שסרים כולם למרותו ולמנהיגותו התקיפה של האדמו"ר.

כדי לפגוע בבכורה של גור ובמעמד העל שלה בתוך המגזר החרדי ומחוצה לו, נדרשת עזיבה המונית יותר. השאלה הגדולה האם בעקבות המאות שקפצו למים יבואו עוד אלפים. במחנה הפורשים טוענים שאלפים ממתינים על הגדר להתבססות החצר החדשה ומוסדותיה, ולא יפרשו לפני שיוודאו כי לילדיהם יהיו מוסדות חינוך חלופיים.

מנהיג האופוזיציה, הרב שאול אלתר, הוא בנו של האדמו"ר הקודם ה'פני מנחם' ובן דודו של האדמו"ר הנוכחי. הוא מיוחס לא פחות מהאדמו"ר ונחשב לתלמיד חכם מוערך ולמדן מעמיק. הפערים האידיאולוגיים בינו ובין האדמו"ר, פרט למתיחות האישית שנמשכת כבר יותר מעשרים שנה, הם בעיקר סביב שיטות הלימוד: בחסידות גור נאסר הלימוד בעיון בשנים האחרונות ונסגרו הישיבות הגדולות - ובראשן ספינת הדגל, ישיבת 'שפת אמת' שבראשה הוא עמד, לטענת אנשיו מתוך רצון להגביל את התחום שבו מצטיין ר' שאול.

אבל הפיצוץ התרחש דווקא בפרשה אחרת, כשחסיד גור ואיש עסקים אמריקני בשם דוד ברלינר סירב ליישר קו עם הממסד בסכסוך על שליטה בקרקעות שיועדו למחנה קיץ של צעירי החסידות. הוא הוכרז כמורד באדמו"ר, וכשהגיע לחתן את בנו בארץ עם נכדתו של סגן השר יעקב ליצמן סבל מהתנכלויות, הפגנות ואלימות פיזית מחסידים שביקשו למחות על כבוד הרבי. ר' שאול, שמרבית החסידים בארצות הברית נחשבים לאוהדיו, העניק לו גיבוי ואף פרסם מכתב חריף שבו גינה את הפעולות האלימות ובכך התייצב לראשונה באופן חזיתי מול הנהגת האדמו"ר. שרשרת אירועים שהיו בחודשים האחרונים רק הסלימה את המתיחות עד להודעה על הנידוי בשמחת תורה.

בעקבות האירועים, גם אם בעל כורחו, הפך ר' שאול אלתר מקלט לאגפים היותר ליברליים של גור, כשמאחוריו התקבצו רבים מנפלטי ונפגעי החצר בשנים האחרונות. חלק מאוהדיו מצפים ממנו להנהיג קו מתון יותר שיאפשר עצמאות יחסית לחסידים וגם הקלה בתקנות החצר המחמירות. גם בחגיגות בשמחת תורה ניכר המתח הזה, כשבהתחלה אמר את דברי התורה ביידיש ותרגם את עצמו ללשון הקודש, ובהמשך עבר לעברית מודרנית - שפה קלה יותר למרבית שוכני בחדר.

בדרך כלל במגזר החרדי לא ממהרים להכיר בלגיטימיות של קבוצות מורדים, מחשש לעודד פילוגים דומים בחצרות נוספות, ובפרט כשהפעם המהלך מתרחש בחייו של אדמו"ר מכהן ולא כחלק ממאבק ירושה. מצד שני, לקבוצות רבות במגזר החרדי יש חשבון פתוח עם גור בדיוק בסוגיה הזאת: הברית שליצמן כרת בכמה הזדמנויות עם הפלג הירושלמי ועם אלי ישי הייתה תקדים במגזר. הליטאים בדגל התורה ואנשי ש"ס לא שכחו את שבירת החרם נגד האופוזיציה שלהם, ועשויים להחזיר לגור באותה מטבע, אם ירגישו שלחצר החדשה יש סיכוי לשרוד ולהתרחב.

מהבחינה הזאת הממסד בגור רשם הישג בכך שדחק את ר' שאול לפרוש כבר עכשיו ולא לטעון לכתר רק לאחר פטירת האדמו"ר. אז, לפי חלק מההערכות, בתחרות בינו ובין בני האדמו"ר ידו הייתה על העליונה עם לפחות מחצית מהחצר. וזו אולי הסיבה לכך שלמרות המרד הגלוי ר' שאול מתעקש לא להגדיר את עצמו אדמו"ר, ומכונה על ידי תומכיו "ראש הישיבה". ביציאתו מבית המדרש בסיום ההקפות אמר לחסידים שהתקהלו סביבו ללוותו: "רצים אחרי משוגעים ואחרי רעבעס, אני לא משוגע ולא רב'ה".

לתגובות: 2sherki@gmail.com